רגשות אשמה: "האם לא יכולנו למנוע את מה שקרה?"

מהגיגיו של תלמיד חכם בימי אבלו:

ישנם אבלים המרבים לשאול את עצמם, האם עשינו את כל מה שאפשר כדי להציל את יקירנו ממוות? האם לא יכולנו לפעול יותר למענו? רגשות אשמה אלו מתעוררות במיוחד כאשר מדובר בקרוב משפחה שנפטר לאחר מחלה, קצרה או ממושכת, והן מעיקות ומטרידות עד מאד.

המתבונן בדברים על פי השקפת התורה יבחין שאין כלל מקום ליסורי מצפון אלו, שכן חובתנו היא להתחזק ולהאמין באמונה שלימה ואמיתית, שכל מה שנעשה וכן מה שלא נעשה להצלת הנפטר הוא בכלל הגזירה משמים. אמנם כל עוד היה הנפטר בחיים, היה מוטל עלינו להשתדל בכל יכולתנו להצילו, ברם עתה, לאחר שהשיב את נשמתו לבוראו, חובתנו היא להיות בטוחים ומאמינים בלב שלם שאכן לא היתה בידינו שום אפשרות להאריך את חייו ואפילו לא ברגע אחד!

למעשה ניתן לומר, שאותן מחשבות אודות העצות והדרכים כיצד ניתן להצילו, שהיו מחשבות מצווה כל זמן שהנפטר היה בחיים, מרגע הפטירה ואילך הן הפכו להיות מחשבות עבירה! מפני שבהסתכלות שלאחר מעשה, כל מה שעשינו או לא עשינו לא נתון היה בידינו, אלא היה תחת הנהגתו של רבון כל המעשים אדון כל הנשמות! על הטעויות שנעשו, אם בכלל נעשו, כבר אמר המהר"ם חאגיז בפתגמו הנפלא: "שגגת רופא - כוונת בורא", ובכלל שגגות הרופא יש לכלול גם את שגגותינו בענין ההליכה אל הרופא ובענין השאלה לאיזה רופא ללכת וכדומה, על כן יש לחזור ולשנן ולתקוע בלב את האמונה הצרופה שה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך.

אין "מי אשם" - זוהי רק גזירת השם!

כפי שכותב במכתב הנ"ל, כפי שאין מקום לרגשות אשמה עצמיים, כך יש להימנע מחיפוש אחר "אשמים" אחרים למיניהם, כגון רופא רשלן או נהג פזיז וכדומה, כי הם היו אך ורק שליחים לבצע את גזירת ה', אשר היתה מתבצעת בכל מקרה, גם בלעדיהם. [אומנם אין זה סותר שמותר ואפשרי בהחלט לתבוע בגין רשלנות או חוסר זהירות].

"וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ... כִּי יִפֹּל הַנֹּופֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כב ח), מסביר המדרש: "הנופל" - לשון הווה. שמלכתחילה מששת ימי בראשית נועד הוא ליפול ונגזרה עליו נפילה זו. מוסיף על כך רבנו בחיי, כי כל הנבראים כולם נבראו בחפצם ורצונם, ולכל נברא הודיע הקב"ה מראש כל המאורעות אשר יעברו עליו וימי חייו ומיתתו, והוא התרצה לכל.

דברים שכתבה אשת הרב זריצקי זצ"ל, בפטירת בתם הקטנה בתאונת דרכים, כאשר יצאה בשליחות אמה אל המכולת (לקח טוב רי):

...והנה היא יצאה הבוקר, ואחר כך שמענו חריקת גלגלים. כמה זמן זה נמשך? אולי חצי שעה, ואולי כמה דקות בלבד. וכאשר נכנסו אלינו אנשים בפנים מבוהלות, לא מצאו מילים בפיהם להגיד לנו, כי בתיה שלנו נדרסה על ידי מכונית, אבל בעלי ואני הבנו.

... הרי שמרנו על בתנו כל עוד היא היתה בבית שלנו, עכשיו היא הלכה מפני שקראו לה, אחרת, האם אפשר להעלות על הדעת שהיתה הולכת סתם כך?! וחז"ל אומרים, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזים עליו מלמעלה! אם נקיפת אצבע מוכרזת, הרי ההליכה האחרונה למכולת בשליחות שלנו, בודאי שהוכרזה למעלה, אחרת, לא היינו שולחים אותה למכולת, כי הרי אי אפשר להוציא מילה מן הפה ללא רשות הבורא.

--- כשחזרנו מבית הקברות, ניגש אלינו צעיר, נעצר על ידינו שחוח. אולי היתה דמעה בעיניו ואולי לא, אבל הדמעות בודאי פעפעו בקרבו, ואמר לנו: "אני הנהג", והשתתק. בעלי הסתכל בו ללא כל התעניינות, ושתק גם הוא. הצעיר שוב אמר לנו: "אני הנהג של המכונית. אנ---". בעלי שוב הרים את מבטו והסתכל בו ארוכות ללא כל טינה וללא כל ענין, ואחר כך אמר: "אתה הנהג? אז מה אתה רוצה לומר?".

"אני רוצה לומר", דיבר הנהג מהר מהר, "כי אינני אשם כלל. הילדה פרצה פתאום לעבר הכביש, ולא הספקתי לעצור את המכונית. אני... אני... אין לי מילים להביע את צערי. אני מבקש שתסלחו לי. אני מוכן---".

עיני בעלי הביעו פליאה, וכי מה ההבדל בין מוות כזה, לבין מוות ממחלה קשה? הנה אצל שכן שלנו נפטר ילד בן ארבע וחצי שנים, לאחר הרבה הרבה סבל וכאב... והנה, אדוני הנהג, הילדה שלי הלכה מאתנו ללא כל אותו סבל של חודשים רבים, ללא אותו ים של דמעות שמן ההכרח שישפך, כי הרי אנו הורים, וחלק מגופנו נתלש, והרי זו מהלומה פתאומית. מי ששלח את המחלה לילד הקטן בן הארבע וחצי, הוא שלח מכונית שדרסה את הילדה שלנו. אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזים עליו למעלה, ואין אנו מאשימים שום אדם על שהילדה שלנו נדרסה למוות. אין לנו כלום נגד אדוני, היה שקט. אבל תוכל לגמול עם הילדה שלנו חסד אם רצונך בכך".

- "בודא-י בודא-י... ללא ספ-ק, אני מוכן לעשות הכל בשבילה - מה אוכל?"

- "אתה יודע שהיא נמצאת כאן ברגע זה?"

- "כ-כ-ן". גמגם הנהג, "זאת אומרת שאם אדוני אומר, בודאי שזה נכון, נכון, אף על פי ---"

- "זה נכון! קודם, כשעזבה את הבית, היא לא היתה עמנו. עכשיו היא תמיד נמצאת עמנו, ביום ובלילה, בקור ובחום, כאשר אנו ניסע לאיזה מקום, מיד היא תהיה עמנו, וזוהי נחמה גדולה בשבילנו. אתה מבין? אני חושב כי אילו הסכמת מהיום והלאה לא לחלל שבת, להניח תפילין, לשמור על כשרות, או אם זה קשה בשבילך, לפחות לשמור שבת כראוי, כלומר לא לנסוע בשבתות ובחגים, זה היה בשביל בתנו דבר גדול מאוד, והיית עושה חסד עמה. יותר בודאי אינה מבקשת ממך. האם תסכים לגמול עם בתיה שלנו חסד זה? נודה לך מאוד ונישאר ידידים כל ימי חיינו".

"אני אוכל כשר, תמיד בביתי כשר. אבל להתפלל איני מספיק. אבל אם היא, אתם, אם אתם, כלומר בשביל... כן, אני אשתדל לשמור את השבת, אני אשתדל, ובלבד שתסלחו לי, שתבקשו על נפשי, אני אומלל מאוד מן המקרה הזה, אני..."

והנה ראיתי את בעלי שעיניו התנוצצו בעליזות שכבר לא ראיתי כמותה שנים רבות, הוא פשוט נראה שמח, קם מן הדרגש, חיבק את הנהג המבולבל ואמר לו בקול רם: "בשם בתי הקטנה ובשם אשתי ובשמי ובשם כל ילדיי אני מודה לך, ואתה מוזמן תמיד לבוא לביתנו נקבל אותך בכל הלב"...

--- אנשים נכנסים, נדים לנו בראשם, מבקשים להשתתף בצערנו. כל אחד לפי דרכו, לפי תנועותיו. רבים נכנסים על בהונות רגליהם, אחרים מסתודדים ביניהם, מתייראים להרים את מבטם אלינו. רבים נכנסים ובטרם יתישבו כבר מזילים דמעות... מי שהוא מהם אומר דבר תורה, נפגשות עיניים שבלי פגישה זו אולי לא היו נפגשות. אולי ימצא אחד מהם או שנים שיהרהרו ש"טוב ללכת לבית האבל מללכת לבית המשתה"?

... זוהי זכותה הבלעדית של בתיה'לה שלנו. אם היוצאים מכאן מתרגשים עד כדי דמעות, והדמעות שוטפות אותם, מטהרות אותם. ואז היא מחייכת...

היא מחייכת! האינכם מבחינים בחיוך שלה, המשתפך על פני כל החדרים שלנו, הא?