החסדים ה"קטנים" שבתוך הכאב

יוסף הצדיק, כאשר מכרו אותו אחיו לשיירת הישמעאלים, וניתקו אותו ביד חזקה מבית אביו, היה בצער ובכאב גדולים. והנה, מצויין בתורה חסד "קטן" אשר עשה עימו הבורא באותו זמן קשה וכואב: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים... וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט" (בראשית לז כה), שואל רש"י: מדוע התורה מציינת מה נשאו הגמלים? מה זה משנה? אלא כדי ללמדנו עד כמה ה' דואג לצדיקים, שבדרך כלל שיירות אלו דרכן היה לשאת נפט ועטרן, שריחם רע, והנה זימן ה' ליוסף דווקא שיירה שנשאה "נכואות וצרי ולוט" שהם מיני בשמים עם ריח טוב ונעים.

ואולם, ישנה כאן פליאה: יוסף נמצא כעת במצב כה קשה וגורלי, מתנתק מארצו וממשפחתו והולך אל הבלתי נודע. האם "חסד" זה שעושה עימו הקב"ה הינו כה משמעותי עבורו כרגע, עד שהתורה רואה לנכון לציינו?! האם באמת במצב קשה כזה ישנה חשיבות לסוג המשא אותו ישאו הגמלים?!

- אכן כן, גם בתוך הקושי והסבל, הקב"ה 'שם לב' גם לפרטים הקטנים. אומנם הקושי הגדול צריך להגיע לאדם, מסיבות השמורות לבורא לבדו, אך גם בתוך הקושי דואג הקב"ה "לרפד" ולהרעיף חסדים "קטנים", אשר מהם ניתן לשאוב עידוד וחיזוק רבים מאוד, ולהיווכח שהקב"ה משגיח בהשגחה פרטית נפלאה ומדוקדקת, ואינו עוזב את האדם כלל וכלל.

לכן על האדם לפקוח את העיניים, להסתכל על כל אותם חסדים "קטנים" אשר עושה עימו הבורא, גם בעת הצרה הגדולה שבאה עליו, ומכך לשאוב עידוד וחיזוק רבים! להבין שה' עימו ומשגיח עליו היטב, ואינו נותן לו אף טיפת צער יותר ממה שטוב בעבורו.

"הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי"

הנה יוסף הצדיק - לאחר שנים רבות של תלאות במצרים, עולה לגדולה ואף זוכה להיפקד בבנים. לבנו השני הוא קורא "אפרים", "כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". אומנם אני נמצא "בארץ עניי", בארץ זרה ומנוכרת, רחוק מבית אבא האהוב, אך גם כאן הנה הקב"ה "הפרני", וחסדו לא סר ממני! פסוק זה יש בכוחו לתת חיזוק רב לכל אדם הנמצא ושרוי "בארץ עניו", בעת הקושי והצער, כפי שכותב במכתב הבא [המשך ממכתב שהובא לעיל, שכתב תלמיד חכם שהתאלמן מאשתו, לחברו שהתאלמן אף הוא]:

"ואת שם השני קרא אפרים, כי הפרני אלקים בארץ עניי" (בראשית מא נב). הבה נצייר לעצמנו מהי משמעות "ארץ עניי" לגבי יוסף הצדיק, אותו יוסף שישב בעבר ברום המעלה בבית יעקב אביו בחיר האבות, והורד עד שפל המדרגה, נמכר לעבד באומה שפלה ביותר, חי שנים רבות בניתוק גמור מבית אביו וממשפחתו, מעונה על ידי אשת אדוניו, וכן כל שאר התלאות שהיו מנת חלקו. אין ספק שיסורי הנפש שפקדו את יוסף היו גדולים עד מאד, אך עם זאת הוא גילה את חסד ה' שליוה אותו בדרכו הקשה והמיוסרת. את זאת הוא ביטא בשם שנתן לבנו: "כי הפרני אלקים"! אמנם אני שרוי "בארץ עניי", אבל עם כל זה - "הפרני"! השם אפרים נועד להזכיר לו בכל שעה, שגם כאשר יש קשיים ויסורים, מכל מקום חסד ה' מאתו לא ימוש. וזוהי המחשבה אשר צריכה ללוות אותנו לכל אורך דרכנו. אמנם "יסרנו אלקים", אבל אין מקום להרהורים. יש תמיד לפקוח עינים ולראות את חסד ה' עלינו כל היום. ודע לך, אחי, כי בכל עת אשר יסרוני מחשבות מחמת מצבי הקשה, היו לי דברים אלה למשיב נפש ממש וכמים קרים על נפש עיפה.

גוזר ומקיים

האדמו"ר מסקולן, ר' אליעזר זוסיא פורטוגל זצ"ל, היה בעל אהבת ישראל עצומה ובעל חסד עצום. הוא ואשתו אימצו באופן אישי קרוב לארבע מאות ילדים לאחר מלחמת העולם השנייה ודאגו לצרכיהם הפיזיים והרוחניים.

מידי שנה בשנה היה האדמו"ר מכנס את מקורביו, ומספר להם את אשר אירע עימו בצעירותו: כאברך צעיר ברומניה השפיע רבות על צעירים ומבוגרים להתקרב לאמונה בה'. הוא שיכנע יהודים צעירים שלא יצטרפו לצבא הרומני, מאחר שהעושים זאת מרחיקים את עצמם באופן מוחלט מדרכי היהדות, בלא שיוכלו לשוב. במקום זה, הוא עודד אותם להצטרף לישיבה אשר שם ילמדו תורה, ואשר צעד זה ישאירם נאמנים למסורת אבותיהם.

יום אחד הלשין מישהו לשלטונות רומניה, שאדם בשם הרב פורטוגל, מדריך צעירים היאך להימנע מלשרת בצבא! השלטונות בדקו את הדבר, ומצאו שאכן הטענה צודקת. הם תפסו בזעם את הרב וכלאו אותו בצינוק לבדו, בתא מלוכלך וחשוך, ולקחו ממנו אף את הכיפה ואת המשקפיים. הרב היה אדם חלש וחולני, ובראותו את מצבו בתא הקר והלח, אשר המקום היחיד שיכול לשבת או לנוח בו היה האדמה הקרירה והמעופשת, דימה שסופו קרב. בקושי היה לו קשר עם העולם החיצוני, וכלל לא ידע כמה זמן יהיה עליו לשהות בתאו. השלטונות איימו עליו שישאירו אותו שם לעולמי עד.

הוא רצה להתפלל, אך ראשו לא היה מכוסה, לכן משך את החליפה שלבש אל מעל לראשו, והחל לפזם בקול את התפילות שידע בעל פה. דרכו של הרב היתה להאריך עד מאוד בתפילה, ועכשיו, במצב קשה זה, התארכה תפילתו בכפל כפליים. הוא ניגן כל מילה ומילה ברגש ובהתבוננות עמוקה. הרב הגיע לתפילת "ברוך שאמר", המכילה רצף של שבחים שאנו מברכים את ה': "ברוך שאמר והיה העולם! ברוך הוא, ברוך אומר ועושה"! והנה הגיע הוא אל המילים "ברוך גוזר ומקיים", והחל להתבונן במילים אלו. המילה "גוזר" בדרך כלל מתייחסת לגזירה קשה, להנהגה קפדנית של הקב"ה עם ברואיו, בניגוד לרצונם. והנה כתוב כאן שהקב"ה גוזר גזירות ואף מקיים אותן! כיצד קשור ענין זה לתפילה זו שכולה שבח לה' על רחמיו וחסדיו המרובים?! שאלה זו לא נתנה לו מנוח, והוא ניסה שוב ושוב לחשוב על המילים. לאחר זמן ממושך של מחשבה, האיר את ליבו לפתע הסבר הדברים, והוא היה מלא התרגשות ושמחה! הלוא המילה "מקיים" יש לה משמעות נוספת: מקיים - נותן קיום, נותן כח לסבול, להתגבר ולהחזיק מעמד. זוהי הכוונה כאן: לפעמים ה' צריך לגזור גזירה על האדם, מסיבה השמורה עימו, אך באותו הזמן, ה' גם "מקיים", נותן את הכח והיכולת לסבול ולהתגבר, כדי שהאדם יוכל לעמוד בגזירה!

מאותו רגע ואילך הסתכל הרב על מצבו בחיוביות רבה, מפני שידע שה' גם מקיים אותו כדי שיוכל לעמוד בגזירה. הוא כבר לא היה במצב יאוש. הוא התחיל להאמין שזהו רק ענין של זמן עד שיינצל, ואכן לאחר ימים מספר, בהתערבותם של אנשים מבחוץ, שוחרר הרב מידי השלטונות הרומנים. מדי שנה, ביום השנה לשחרורו מבית הכלא, היה הרב מכנס את מקורביו מספר להם מקרה זה, ומסביר את הפירוש החדש והמעודד שמצא במלים "גוזר ומקיים". הוא היה מעודד את כל הנאספים, שלעולם אין להישבר במצבים קשים, מפני שה' גם בעת גזירה נותן כח להולכים בדרכיו! ("מסביב לשולחנו של המגיד")