הקמת בית חדש: נישואין שניים

נישואין חדשים לאחר פטירת בן\בת זוג, וכן 'אימוץ' אב חורג או אמא חורגת, לאחר פטירת האב או האם האמיתיים, עלולים להיות מלווים ברגשות אשמה ו'בגידה' כביכול, ובתחושה כאילו הנפטר 'כועס' על כך שמנסים לשכוח אותו ולהמשיך לחיות חיים טובים בלעדיו. כמובן וכמובן, שכל הרגשות הללו הינם אך פרי הדמיון של עצת היצר הרע, בעוד שהאמת היא, כי הנפטר הנמצא בעולם האמת, נקי לגמרי מכל החשבונות הקטנוניים הללו, ורוצה שקרוביו יבחרו בחיים ובטוב האמיתי, כפי שמורה תורתנו הקדושה.

להלן מובא רצף של מכתבים, מהספר "להתגבר", אותם כתב 'נחמיה' ל'נחום', שהתייתם מאמו, כאשר רצה אביו להינשא בשנית. במכתבים אלו ניתן למצוא הבנה והזדהות לרגשות המבוכה הנ"ל, עם הכוונה וראייה נכונה של דרך תורתנו הקדושה.

* * *

נחום חביבי,

זה חדשים רבים שלא התכתבנו, והופתעתי למצוא את מכתבך בתיבת המכתבים, אם כי לא הופתעתי מתכנו. אתה כותב על ההתלבטויות שלך, על הרגשות המנוגדות, ואתה מחפש היכן הטעות שלך. נהניתי לראות את חשיבתך כבוגר, ובטוחני שלבסוף תגיע למסקנה הנכונה, מסקנה הבנויה על חשיבה שכלית ולא על רגשות שלעיתים הם רגשות ילדותיים שאין בהם כל הגיון.

כששמעת שאביך רוצה לבנות בית חדש עם אשה אחרת, מחשבה ראשונה היתה כעס והקפדה על האדם החדש המתפרץ לביתכם. אחר כך הועבר הכעס לעבר ההורה ה'בוגד' בבת זוגו. בלב נשבעת נאמנות לאמא הבלתי נשכחת, והחלטת שאתה לא תהיה שותף ל'בגידה' זו. ולא עוד אלא שתפגין זאת בכל צורה אפשרית, ומה עוד, שמי צריך את זה בכלל?! החיים חזרו לשגרה, הדברים מסתדרים, בשביל מה צריך את השינוי הזה?!

אמנם ציפור קטנה לוחשת בקרבך, שהדברים אינם צודקים, אבל אתה מרגיש שהטענות שלך צודקות. הבה נחשוב ביחד:

 ראשית, העובדה שהבעל מתחתן שנית אינה חדשה כלל. אברהם אבינו חי חיים נפלאים עם שרה אמנו, ובכל זאת לאחר פטירתה נשא לאשה את קטורה. יהודה, אחר שמתה אשתו בת שוע, התחתן עם תמר, ומזיווג זה יצא שבט יהודה. אנחנו מוצאים תיאור על כלב בן יפונה שנקרא "כלב בן יפונה הקניזי", והגמרא אומרת ש'קנז' חורגו של כלב היה, כלומר יפונה האבא של כלב נפטר, ואמו נישאה לקנז [אבא של עתניאל בן קנז], ולכן היו לו שני שמות: בן יפונה, הקניזי. רות היתה אשתו השניה של בעלה השני דהיינו בעלה הראשון של רות היה מחלון, ואחר פטירתו התחתנה עם בועז, ודוקא מזיווג זה יצאה מלכות בית דוד ומלך המשיח. הרבי מקלויזנבורג שיכל בשואה אשה וילדים, ואחר השואה בנה את ביתו מחדש, ובניו הגאונים הצדיקים שליט"א ממשיכים את שלשלת הזהב של המשפחה. ויש דוגמאות רבות נוספות לכך, על כל פנים אין הענין מופרך מיסודו. ואם גדולי עולם הבינו שזה אפשרי, זה מותר וזה הכרחי, מה אנו אזובי קיר נוכל לומר?!

במכתב הבא, בלי נדר, נוסיף ללבן את הדברים. על כל פנים, יש לך חומר למחשבה, מדוע ראו גדולי עולם אלו ועוד רבים, צורך לבנות בית חדש. גם אני יודע שעדיין לא מיצינו את הנושא עד תום, ואם ירצה ה' עוד נשוב לנושא.

בידידות, נחמיה

* * *

לנחום היקר,

זריזותך ראויה לשבח, תוך יומים השבת לי תשובה ארוכה ומנומקת. אתה טוען במכתבך, שכל אלו שהוזכרו, לא היו להם ילדים בבית, לא קטנים ולא גדולים, ולוּ היו להם ילדים, יתכן שהתנהגותם היתה שונה.

דע לך יקירי, שההיפך הוא הנכון. בגמרא מסופר שחכמים התירו לאחד לשאת את אחות אשתו שנפטרה, מיד לאחר הקבורה, כדי שיהיה מי שיטפל בילדים. הנימוק של ילדים הוא נימוק המחייב להתחתן, ומה שיותר מוקדם.

אך קודם שנלבן את ענין בניית בית חדש הייתי מבקש ממך: בדוק את עצמך, ובחן האם כעסך וקפידתך נובעים מתוך נימוקים הגיוניים, או הם תוצאות של אנוכיות ורגשנות בלתי מחושבת. האם אתה בטוח בעצמך שלא פיתחת איזה רגש של נאמנות לאמך, ובתמימותך ובתום לבבך אתה מדמה לעצמך שזה "כיבוד הורים", בו בזמן שהכבוד האמיתי הוא ההתחשבות בהורה החי לאורך ימים טובים, בצרכים שלו וביכולת שלו. ומי כיום יש לו את היכולת הנפשית, הגופנית והארגונית למלא שני תפקידים?! קראתי שבאנגליה ערכו מחקר, מה ערכה של עקרת בית, והמסקנה היתה שערכה שווה לחמש עובדות. וזה על עקרת בית גויה, כי על עקרת בית יהודיה כבר אמר שלמה המלך ב'אשת חיל': "ורחוק מפנינים מכרה".

 ברור שיש בעיות רבות כשמקימים ובונים חורבה מחדש, אך לכל בעיה קיים פתרון. ועל זה בפעם הבאה.

בתפילה שה' יתברך ידריך אותך בחשיבה נכונה,

שלך בידידות, נחמיה

* * *

נחום היקר והחביב נ"י,

... הזכרנו שהכאב של ההורה הוא הרבה יותר גדול מהכאב שלנו, והבעיות שלו הן עצומות. הבעיות שלנו הן בעיה פרטית, ואילו של ההורה זו בעיה של המשפחה כולה. אחריות גדולה רובצת עליו, גם מבחינה כלכלית, לפרנס ולהאכיל ולהלביש ולשלם על כל המשפחה. "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם?!" וגם בעיה חינוכית, וכי בכוחו של אדם אחד לשלוט על הכל?! ה' ברא את העולם בצורה שאחד יסייע לשני, ותוכל לברר אצל מחנכים, הן של בנים והן של בנות, עד כמה מורגש העדר אחד ההורים.

 נחום יקירי, אני מרגיש כיצד אתה מרים את גבות עיניך בתמיהה ובביקורת: הכל טוב ויפה, אך מה זה נוגע לי?! למה עלי לסבול?! מוטב אולי שישלחוני לפנימיה, וכך ייטב גם למשפחה החדשה וגם לי?! גם אם אינך חושב כזאת בדיוק, הרי מחשבות מעין אלה שוטפות בראשך.

 ובכן, אין הדברים כך. הרבה הרבה תלוי בך. וכי כיצד ינעם להורה שלך, אם ידע וירגיש את התמרמרותך?! וכי כך יוכל לבנות בית חדש?! ואיזה טעם יהיה לשותפה שלו, כשתרגיש שיש לי כאן אויב, הרואה בי שונא שודד המתפרץ לרשות לא לו?!

האם יבנה כאן בית חם וחביב כפי שהיה פעם? הכל הכל תלוי בך! ביכולתך להפוך את הבית החדש לגיהנום, ויש ביכלתך להפכו לגן עדן עלי אדמות.

בלי ספק קיימות בעיות רבות. אם אתה בן יחיד, תהיה במצבים מיוחדים בעיה של יחוד, וכן אם יש לה בת או רק בנות. כמו כן אסור לחורג לגעת בחורגתו וכן לחורגת באביה החורג.

ואיך יקראו לה 'אמא'? בדרך כלל הילדים הקטנים ממהרים לקבל את האבהות או את האמהות החדשה, ולהם מסבירים מה שיותר מוקדם שיש להם שתי אמהות או שני אבות, אחד בשמים ואחד פה, ובזה חוסכים בעיות רבות בעתיד. ליותר מבוגרים הבעיה קשה יותר! הטוב ביותר לנהל שיחה גלויה ולסכם כיצד יקראו, אך בשום אופן אין לקרוא להם בשמם הפרטי. אפשר לבוא ולומר: קשה לי מבחינה נפשית לכנות בשם 'אמא', ולבקש הצעה אחרת. ושוב, שיחה גלוית לב על כל הבעיות הקטנות האלו, היא הפתרון המוצלח ביותר.

סבורני שלהפעם זה מספיק והותר.

מחבבך מאד, נחמיה.

* * *

לנחום היקר,

...יש דרשה על הפסוק: "מוציא אסירים בכושרות" (תהלים סח ז): "בכושרות" - אם תמצי לומר 'בכי', ואם תמצי לומר 'שירות'. כלומר: המילה בכושרות כוללת שתי מילים: 'בכי' ו'שירות'. וכוונת הדרשה ללמדנו, שהדבר תלוי במבט שלנו, אם מבט של התלוננות, אם מבט של שביעות רצון. משל למה הדבר דומה? לשנים שאכלו ארוחת צהרים. האחד התלונן: "מה אכלנו? קצת בשר, מעט אורז, איזה מרק עלוב, ולקינוח קבלנו תפוז". ולעומתו השני: "איזו ארוחת צהרים נהדרת, בשר, אורז, צלחת מלאה מרק, ואפילו תפוז לקינוח!". אותה ארוחה, אך כל אחד מתאר אותה מנקודת מבטו.

כך גם בחיים: "איזה מסכן אני, נעשיתי יתום, ועוד יותר, אבי מתחתן, ומה יהיה אתי?!", והשני: "אמנם התייתמתי, אבל זכיתי לאבא מן השמים ה' יתברך, אבי יתומים, וברוך ה' אבא מצא אשה שתהיה לו לעזר. מה רבו חסדי ה'". אם תמצי לומר 'בכי' ואם תמצי לומר 'שירות'. עלינו להרגיל עצמינו לצד השירה, לצד שביעות רצון, להיות שמחים בחלקנו כל החיים. איזהו עשיר? השמח בחלקו!

מאחל לך להיות עשיר, עשיר ברוחניות!

ידידך כל הימים, נחמיה

* * *

נחום היקר,

"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם", דהיינו: כשאדם מסתכל במים, הוא רואה את פני עצמו, אם מחייך גם הדמות מחייכת כנגדו, ואם מראה פנים זועפות, הרי משתקפים לעומתו פנים זועפות. "כן לב האדם לאדם", אם לבי אוהב את פלוני, הרי יחזיר לי אהבה, ואם הלב מלא חס ושלום שנאה, הרי גם זולתי ישיב לי שנאה.

 ולכן אם אתה חושש מסיפורי הדמיון של אמהות ואבות חורגים שהתעללו בחורגים שלהם, דע לך שהכל פרי דמיון, ואף פעם לא הגיעו הדברים לידי כך. נדיר מאד [נדיר, אבל לפעמים קורה] שחורגים אינם מסתדרים עם הצד השני. וגם אז, לרוב, ניתן לסדר את הדבר על ידי יחס של כבוד והתחשבות בזולת.

מלכתחילה יש לבנות יחסים של כבוד לבעל אמו ולאשת אביו, התחשבות ועזרה, ולזכור שהכל תלוי בנו. ואם נשרה רוח של שמחה וותרנות, התחשבות וכבוד, הרי יהיה בית לתפארת, בית של חמימות לכל אחד ואחד, בית שכל אחד ירגיש עצמו טוב. והזכות הזאת תעלה לגנזי מרומים, ושם בשמים, הנשמה הקדושה תרווה נחת מצאצאיה, ותרבה תפילות לפני כסא הכבוד להרבות שפע וברכה לבית החדש הנבנה והולך!

בברכה מעומקא דליבא

ושיהיה במזל טוב, וישמע בבית זה רק קול ששון וקול שמחה.

המתפלל בכל לב, נחמיה