משחקי שלטון

אחת המבוכות האנושיות הגדולות, אשר עדיין לא נמצא לה פתרון הולם, היא שאלת המדיניות הכלכלית הציבורית הנכונה וצורת השלטון, אשר תהיינה טובות ונכונות לכל הציבור, מבלי שהפרט ימצא עצמו ניזוק מכך.

בבסיסה של מבוכה זו עומדת הסתירה, לכאורה, בין זכות הבעלות הקניינית של הפרט על הרכוש שצבר, לבין המציאות המקוממת הקיימת בצבירת כוח כלכלי בידי מיעוט מצומצם דשן ושבע, בעוד שהרוב עובד עבורו תמורת שכר דל, וישנם כאלה בעם שאף רעבים ללחם.

כך גם באשר לשלטון. מחד, ברור שישנו הכרח שסמכויות השלטון תהיינה ביד אדם יחיד, כגון מלך, ראש ממשלה או נשיא, משום ש"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד". חייבת להיות סמכות אחת שתנהל את צרכי הכלל. מאידך, קיים בכך סיכון גדול, שאדם זה יהפוך לעריץ הרודה באזרחים, מנצל אותם לצרכיו, ואף מתעלל בהם.

אכן, בימי הביניים, עד ההתעוררות הגדולה שהחלה באירופה במאה השש-עשרה, עדיין היה נהוג באירופה שלטון מלוכני, אשר ראה באזרחים וברכושם את רכושו הפרטי. לפי שיטת ממשל זו, שכונתה פיאודליזם (´פיאודום´ – מענק), האזרחים, שהיו בדרך כלל איכרים, היו כפופים לאליטה מצומצמת החיה מפרי עמלם. בראש המערכת השלטונית עמד, בדרך כלל, מלך, שהאליטה היתה כפופה אליו, ואשר קיבל את סמכותו לשלוט מכוח הכנסיה הנוצרית או באמצעות שימוש בכוח צבאי (לא מכוח העם). נתיני הממלכה נחשבו כשייכים למלך, הם וכל קניינם, על כל המשתמע מכך.

רק במאה השש-עשרה, לאחר הטלטלה העזה שעברה הכנסיה הקתולית עקב הרפורמה הלותרנית, החלו אנשי רוח ומדע אירופאים להביע בקול את מחאתם, ודרשו שלטון הוגן וזכות בעלות קניינית של כל אדם על רכושו.

מחאה חברתית זו הובילה, עם הזמן, ליצירת שיטות ממשל וכלכלה חדשות בעולם הנאור, שלמרות כל חסרונותיהן, הן עדיפות ללא ספק מאותן שרווחו בעולם הישן ונכונות מהן באופן יחסי.

אך, מהו מקורן של שיטות אלו? האם הן אכן מהוות אלטרנטיבה מוצלחת ומושלמת לשיטות הישנות?

בכלל, האם ישנה נוסחה לשיטה שלטונית הוגנת לחלוטין? ומההיבט הכלכלי, האם קיימת שיטה כלכלית נכונה שיש לנקוט בה למען האיזון הנכון בין העניים לעשירים, מבלי לפגוע בזכויותיהם של האחרונים, ועם זאת לתמוך בצורה הוגנת בשכבות החלשות?

* * *

לא רבים מודעים לעובדה ההיסטורית, שמאחורי עקרונות השלטון והכלכלה הבינלאומיים של המדינות המודרניות, כפי שהן מוכרות לנו כיום, עומדת לא אחרת מאשר תורת ישראל. זאת לאחר שתעמולה רחבה של אנשי מדע ורוח אירופאים, אשר דרשו לאמץ את שיטתה השלטונית-כלכלית במידת האפשר, עשתה פרי.

בתקופה שבה התגבשו עקרונות מודרניים אלו, פרחה באירופה תופעת ה"הבראיזם" (Hebraism), עליה נמנו מלומדים ידועי שם מאומות העולם, שהתעניינו ביהדות והעמיקו חקר בתנ"ך, בכתבי חז"ל ואף בכתביהם ההלכתיים של חכמי ישראל לדורותיהם. בין הידועים שבהבראיסטים ניתן למנות את אייזיק ניוטון מאנגליה, ניוטון ואמונתו

לאחר מותו של גאון המדע, אייזיק ניוטון, נמצאו בביתו מחברות רבות המכילות אלפי דפים הכתובים בכתב ידו. העיזבון הספרותי העצום יקר הערך נמסר לידי קרובי משפחתו, והחוקרים המעטים שהורשו לעיין בהם הטילו איסור מוחלט על פרסום תוכנם. הם טענו כי פרסום התוכן יפגע בתדמיתו הממלכתית של ניוטון. אכן, על אף סקרנותם הגדולה של החוקרים השונים, נשמרו המסמכים בקנאות בארגזים סגורים ותוכנם נשאר סוד כמוס.

במרוצת השנים עברו ארגזי המסמכים מיד ליד עד שהועמדו למכירה פומבית בשנת 1936, בבית המכירות סות´ביס. חלק ניכר מהם נרכש על ידי הכלכלן הבריטי המפורסם ג´ון מיינרד קיינס. לאחר שעמל קיינס במשך שש שנים על לימוד תוכן המסמכים, הוא פרסם את המסקנה המרעישה העולה מהם, למרות התנגדות חבריו וקודמיו. קיינס כתב כי: "ניוטון הסתכל על היקום ועל כל מה שבו כחידה, כסוד שאפשר לפענחו על ידי חשיבה שמתרכזת בהבנת הרמזים שהאלוהים הטמין בעולם, כדי לאפשר את מציאת הפתרון... הוא האמין שרמזים אלו נמצאים בחלקם בעולם הטבע ובחלקם במסורות ובכתבים שנמסרו מדור לדור ברצף שלא נותק מאז ההתגלות המקורית... הוא התייחס ליקום ככתב-חידה שמחברו הוא האלוהים. כבר בשלב מוקדם מאוד בחייו זנח ניוטון את האמונה המקובלת בשילוש [מרעיונות היסוד של הנצרות]. הוא הסיק שהמקורות שבידנו לא נותנים כל הוכחה לאמונת השילוש, ושזו אינה אלא זיוף מתקופה מאוחרת יותר. ניוטון באמונתו היה יהודי מונותאיסטי [המאמין באל אחד], על פי השקפתו של הרמב"ם. הוא הגיע למסקנה זו לא עקב שכנוע שיכלי או סקפטיסיזם, אלא אך ורק מתוך התעמקותו בכתבי הקודש העתיקים".

לאחר שחלק נוסף מכתבי היד של ניוטון נרכשו על ידי המזרחן אברהם שלום יחזקאל יהודה (1877-1951), ונתרמו על ידו לפני מותו ב- 1951 למדינת ישראל, הגיע אוסף זה בשנת 1969 אל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שבירושלים, והוצג לאחרונה לציבור. או אז התבררה האמת במלוא עוצמתה.

מעיון במסמכים שהוצגו לציבור הרחב, מתברר כי ניוטון למד את השפה העברית, ותוכן כתביו מעיד על בקיאות מפתיעה בספרות חז"ל ואף בספרי הראשונים והאחרונים. בדבריו הוא מצטט ממשניות וברייתות, ואף מעתיק קטעים שלמים מהתלמוד הבבלי והירושלמי. הוא מביא את דבריהם של רבנו סעדיה גאון, משנה תורה להרמב"ם, האבן עזרא, ספר החינוך (ומציין כי ספר החינוך חולק שם על דעת רש"י), רבנו עובדיה מברטנורא, פירוש האברבנאל לתורה, ספר קרבן אהרון, ועוד. הוא אפילו מביא ראיה לדבריו מהתרגום הארמי של מגילת אסתר, בנושא הנוגע למלחמת גוג ומגוג... (ראה בהערה את דברי איינשטיין אודות משמעותם של כתבים אלה).

ניוטון נאלץ שלא לגלות ברבים את אמונתו. פרסומה בתקופת הקנאות הנוצרית באנגליה של הימים ההם, הייתה עלולה לגרום לו לאבד את משרתו בקיימברידג´, את מעמדו באגודה הבריטית למדעים, ואולי אף לעלות לו בחייו. עד שנת 1813 היה בתוקפו חוק אנגלי שאסר להכחיש את יסודות הנצרות, ועד סמוך מאד ללידתו של ניוטון עדיין העלתה הכנסיה באנגליה על המוקד אנשים שהואשמו בכפירה בנצרות.

אולם, הגיע הזמן, והסוד הגדול של גאון המדע אודות אמונתו בדת האמת המקורית, נחשף לרבים מתוך כתביו החסויים. יוהן רויכלין ויוהן בוקסטורף מגרמניה, הוגו גרוטיוס מהולנד, ופיקו דלה-מירנדולה מאיטליה.

במסגרת תופעת ההבראיזם, התפתח ענף שרגילים לכנותו "הבראיזם פוליטי". בענף זה עסקו אנשי רוח אשר ראו בצורת השלטון והכלכלה שבתורת ישראל את השיטה האידיאלית לאנושות, והשתמשו בתנ"ך ובדברי חז"ל לצורך בניית מודל מדיני כלכלי וחברתי נכון, בו תתקיים מערכת יחסים רצויה בין השליט לבין העם, ואיזון כלכלי נכון בין כל שכבות העם מבלי לפגוע באיש. משום היותם לא-יהודים החיים במדינות שאינן יהודיות, ברור שאיש מהם לא התיימר להחיל את חוקי תורת ישראל במלואם על ארצו. אולם, הם עמלו בכל כוחם להחיל את העקרונות הישימים שבה על העולם כולו, כיון שסברו שהשיטה התורנית היא היחידה הנותנת מענה הוגן לכל הצדדים ופותרת את כל הבעיות והלבטים.

על מידת התלהבותם מהשיטה השלטונית-כלכלית של תורת ישראל תעיד העובדה שבמהלך שנים ספורות התפרסמו על ידם לא פחות משנים-עשר (!) ספרים שעסקו במודל המדינה היהודית וחוקיה.

אחד הבולטים שבהבראיסטים הפוליטיים היה הוגו גרוטיוס ההולנדי, מי שנחשב עד היום ל"אבי המשפט הבינלאומי" ועל שמו ניתנת בהולנד "מדליית גרוטיוס" – כפרס על פעילות למען השלום. גרוטיוס התפרסם עוד בצעירותו כגאון, ובגיל חמש-עשרה הוסמך כעורך דין. בבגרותו הוא נחשב בדורו לגדול הוגי הדעות הפוליטיים, ובספרו הראשון "על תיקון המדינה" (De Republica Emendanda) הוא מפציר לאמץ את גישת תורת ישראל ולתקן את החוקה ההולנדית ברוח "חוקת מדינת העברים הקדומה". את רעיונותיו על משפט בינלאומי הוא פיתח בספרו "ים חופשי" (Mare Liberum), אולם את עיקר פרסומו בעולם קיבל גרוטיוס ב- 1625 עם פרסום ספרו "משפט המלחמה והשלום" (De Jure Belli ac Pacis), אשר נעשה לספר יסוד במשפט הבינלאומי.

בכל ספריו חזר גרוטיוס וציין את תורת ישראל כמקור לרעיונותיו הנעלים. כך גם בספר היסוד למשפט הבינלאומי, מציג המלומד ההולנדי בהרחבה את מערכת היחסים הנדרשת ממדינות בעת מלחמה ובעת שלום, מתוך הסתמכות נרחבת על מקורות יהודיים. מתוך כך הוא יוצר לראשונה את ההבחנה שבין ´מלחמה צודקת´ ל´מלחמה בלתי צודקת´ שאינה לגיטימית לחלוטין. הוא גם מציג לראשונה חוקים המגבילים או מכוונים את האופן שבו יש לנהל מלחמה – לפניו איש באומות העולם לא העלה בדעתו, כי גם מלחמות יש לנהל בכפוף לחוקים הקובעים מה מותר ומה אסור בעת קרב, וכיצד יש לנהוג באויב. חוקים אלו נשאבו על ידו מספר דברים פרק כ´, וממקורות נוספים בספר הספרים - התנ"ך.

מאבקם של המלומדים ההבראיסטים נשא פרי, והעולם עבר לשיטות ממשל וכלכלה שונות לחלוטין מהמקובל עד אז. גם רעיון החלת חוקי משפט בינלאומיים החל לרקום עור וגידים, החל מועדת ז´נבה הראשונה ב- 1864, בה התכנסו ראשי המדינות האירופאיות במגמה לקבוע חוקי מלחמה באירופה, דרך ועידת השלום בפריז ב- 1919, בה נעשה לראשונה בהיסטוריה ניסיון רחב ליצור הסכמים כלל-עולמיים שגולמו ב"חבר הלאומים", ועד הקמת ארגון האומות המאוחדות ב- 24 באוקטובר 1945.

* * *

אולם, כאמור, שיטת הממשל והכלכלה התורנית אומצה באירופה רק ´במידת האפשר´. מן הראוי, אפוא, לעמוד על השיטה השלטונית-כלכלית התורנית במלואה, ולראותה במלוא יופיה ותפארתה. תחילה, נסקור בקצרה את שתי השיטות העיקריות שפותחו ואומצו בעולם המודרני, במסגרת הניסיון לחפש אחר שיטה כלכלית אידיאלית. שתי השיטות סותרות זו את זו באופן קיצוני, אך שתיהן נועדו לרומם את זכויות העם ביחס לשלטון. שיטות אלה קיבלו את השמות: קפיטליזם וקומוניזם.

על פי השיטה הקפיטליסטית, לאדם הפרטי ישנה בעלות מוחלטת על רכושו. (קפיטליסט בלטינית: ראשי, עיקרי, במובן בעלות על הון). לפיכך, על הממשלה ומערכת המשפט לשמור על זכויות הקניין של היחיד באמצעות מערכת אכיפה משפטית בגיבוי ממשלתי מלא, גם אם מזלו של היחיד עמד לו והוא התעשר מאד, בעוד האחרים רעבים ללחם.

ברוב המדינות בהן נהוגה השיטה הקפיטליסטית, צורת השלטון הינה דמוקרטית. כלומר, העם בוחר את מנהיגיו אשר מחויבים לשמירת זכויות האזרח, כגון: חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש הקניין ועוד (דמוקרטיה: "שלטון העם". צירוף שתי מילים ביוונית: דמוס – עם, קרטוס – שלטון).

חסרונה של שיטה כלכלית-חברתית זו, הינו צבירת רוב הרכוש בידי יחידים החיים בתפנוקים, בעוד בני אדם אחרים מתים ברעב. עם זאת, ההיגיון האנושי הפשוט אומר שאין ליטול מהפרט רכוש שהשיג בדרכים כשרות.

על פי השיטה הקומוניסטית, לחברה, ולא ליחיד, ישנה בעלות מוחלטת על כל הרכוש הקיים במדינה. לכן, החברה נדרשת לדאוג לשוויון כלכלי וחברתי בין היחידים (קומוניזם – בעלות שווה ושיתופית). לשם הגשמת ייעוד זה, על השלטון להיות סוציאליסטי (סוציאליזם – חברה שיתופית). כלומר, על המדינה מוטלת החובה לפקח על צמצום הפערים החברתיים.

לפי הגישה הקומוניסטית, לשם הגשמת הסוציאליזם האידיאלי, על המדינה לשמש כמעסיק יחיד לכלל הציבור, באמצעות הלאמת כל אמצעי היצור והפיכתם לרכוש הכלל.

חסרונה של שיטה כלכלית חברתית זו, הינו העברת הרכוש ממי שעשו את הונם בעצמם, לאלה העומדים בראשות המדינה, אשר עושים מעתה ברכוש המולאם כרצונם, מתוך שחיתות שלטונית. דבר המביא, בדרך כלל, לכישלון כלכלי ולעוני נרחב. דוגמה בולטת לכך היא רוסיה, שלפני השלטת הקומוניזם הייתה ידועה בתור "ספקית הלחם של אירופה", ולאחר הפיכתה לברית-המועצות הקומוניסטית, הידרדרה למחסור כרוני במזון בסיסי לאזרחיה. כמו כן, מדינות קומוניסטיות מתאפיינות בדיכוי זכויות האזרח, שלילת חופש המחשבה והביטוי, אבדן המוטיבציה האישית של האזרחים, תוקפנות צבאית, תמיכה בארגוני טרור, ופולחן אישיות המנהיגים.

בנוסף לשיטות הממשל האמורות, קיימות בעולם שיטות ממשל נוספות הלוקות אף הן בחסרונות, כגון: דיקטטורה (שליט יחיד המרכז בידו את כל הכוח הממשלתי והצבאי), מונרכיה (שליט יחיד המכהן לכל ימי חייו, לאחר שנבחר או ירש את תפקידו. בדרך כלל הוא בעל תואר כבוד כגון: מלך,קיסר, צאר, ברון, דוכס, רוזן וכדומה. לעתים, מונרכיה ודמוקרטיה משתלבות יחדיו כגון בבריטניה), ואריסטוקרטיה (שלטון של שכבת אצולה, המעבירה את שלטונה בירושה. ההצטרפות לשכבה זו חסומה כמעט לחלוטין ואנשיה ממלאים את מרבית התפקידים הפוליטיים והצבאייםבחברה).

מתוך כל שיטות השלטון המוזכרות, המבוכה עודנה בעיצומה. האם ישנה צורה שלטונית נאותה ושיטה כלכלית נכונה, אשר יש בהן מענה הולם לכל צדדי הבעיות שהוזכרו?

* * *

נתבונן עתה בעיקרי השיטה השלטונית-כלכלית המלאה על פי חוקי התורה, ונבין מתוך כך את פשר התפעלותם של מלומדי האומות ממנה, ואת מאמציהם להחילה על כל מדינות העולם.

ככלל, התורה מעניקה סמכות לשליט מלוכני, שאינו כפוף למניפולציות פוליטיות של חברי פרלמנט, אך מחייבת אותו לנהוג על פי חוקים שאינם נקבעים על ידו, אלא מופיעים בתורה. אף פרשנותם אינה נתונה בידו, כפי שנראה בהמשך.

מההיבט הכלכלי, חוקי תורת ישראל מכירים בבעלותו הקניינית המלאה של כל יחיד על הרכוש שצבר. אולם, התורה מראש אינה מאפשרת ליחיד לרכז בידו נכסי נדל"ן רבים בבעלות קניינית קבועה, העלולה להעלותו למעין רשות עליונה הרודה בעניים ומנצלת אותם. יודגש כי התורה עושה זאת מבלי לפגוע ברכושו הפרטי וברווחתו של העשיר. היא גם מחייבת את בעל האמצעים - באמצעות מערכת חוקים מאוזנת - לחלוק את רכושו עם האחר.

זאת ועוד, חוקי התורה הם המקור האמיתי למה שידוע היום בתור "מדינת רווחה" – מדינה הרואה עצמה אחראית לספק לאזרחיה את אמצעי החיים ההכרחיים, בעיקר בתחום הבריאות, המזון והחינוך.

הנה פירוט הדברים.

רכוש אישי – המסייע גם לזולת

לצורך מחייתו, נזקק כל אדם למזון, ללבוש ולמגורים. חוקי התורה מחייבים כל חקלאי וכל מגדל צאן, להפריש לפחות עשירית מגידולי השנה ולהעניקם לנזקקים. התורה אינה רואה בכך מעשה מצפוני המתבצע מתוך טוב לבו של בעל הרכוש, אלא רואה בממון שביד האדם רכוש המופקד בידו ממי שברא את העולם. הוא אמנם מורשה לעשות בממון זה כרצונו, אבל, עם זאת, הוא מחוייב – בהוראת בעל הממון האמיתי – להעניק ממנו לנזקקים. לכן, בשפה העברית המילה ´צדקה´ היא מלשון ´צדק´. כלומר הצדק מחייב אותך לתת מן הדין לנזקק על פי הפרטים המבוארים בחוק, ועליך להבין שלא מדובר במעשה התלוי רק בטוב לבך ובנתינה שהיא לפנים משורת הדין. כדברי דוד המלך: "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ". כלומר, הכל שלך, ונמצא שבמעשה הצדקה אנו לוקחים מידך ונותנים לך.

אגב, חוק ´הביטוח הלאומי´, המחייב כל אזרח להפריש מממונו עבור קרן סיוע לנזקקים בהתאם לרמת הכנסתו, הינו מצווה של ממש מנקודת מבט יהודית. בפרט שהנתמכים מכספי קרן הביטוח אינם מתבזים כעניים הפונים לקבל מכספי צדקה. הרי נתינה מבלי לבייש את הנתמך נחשבת ביהדות לפסגת החסד.

שמונה מעלות הצדקה

הנה דברי הרמב"ם אודות דירוג מעלות מצוות הצדקה, לפי סדר חשיבותן:

"שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו.

מעלה גדולה, שאין למעלה ממנה, זה המחזיק בידי ישראל, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאול. ועל זה נאמר "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ". כלומר, החזק בו שלא יפול ויצטרך.

פחות מזה: הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצווה לשמה: כגון לשכת חשאים שהייתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי.

קרוב לזה: הנותן לתוך קופה של צדקה. ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה, אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע לנהוג בה כשורה כחנניה בן תרדיון.

פחות מזה: שידע הנותן למי יתן, ולא ידע העני ממי לקח. כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר, ומשליכין המעות בפתחי העניים. כזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא, אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.

פחות מזה: שידע העני ממי נטל, ולא ידע הנותן. כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן, ובאין העניים ונוטלין, כדי שלא יהיה להן בושה.

פחות מזה: שייתן לעני בידו, קודם שישאל.

פחות מזה: שייתן לו כראוי ליתן לו, אחר שישאל.

פחות מזה: שייתן לו פחות מן הראוי, בסבר פנים יפות.

פחות מזה: שייתן לו בעצב.

גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפילה, ואחר-כך מתפללים. שנאמר ´אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ´."

בנוסף, מצווה כל חקלאי להשאיר חלק מיבוליו לטובת נזקקים. התורה מפרטת מצוות אלה: "פאה" – השארת פס תבואה בלתי קצורה בפאת שדהו, לטובת הנזקקים, וכן "לקט" – שיבולים שנפלו במהלך הקציר, ו"שכחה" – אלומת תבואה שנשכחה בשדה, וכעין זה בכרמים ובעצי הפרי.

חוקי התורה מחייבים את העשיר להלוות מממונו לעני בשעת דוחקו ללא ריבית, ואף אוסרים עליו לנגוש בעני ולדחוק בו שישיב את ההלוואה, כל זמן שאין בידו להשיב. חוק זה הנראה לעשיר כבלתי הוגן, נובע מהיסוד התורני האמור שהכסף אינו רכושו המוחלט של האדם, אלא מופקד בידו לכל שימוש ראוי ונכון. בעל הממון, הלא הוא בורא העולם, מצווה את העשיר: "הענק לעני והלווה לו מהממון שהפקדתי בידך, כל זמן שאינך זקוק לו למחייתך!".

קרקעות – איזון שוק הנדל"ן

בעת כניסת העם לארץ ישראל, קיבל כל שבט, על פי ציווי האלוקים, אדמת נחלה שחולקה למשפחות השבט. מצב התחלתי זה היה מצב אידיאלי, בו כל משפחה ומשפחה קיבלה נכס למגורים, לעבודה חקלאית, ולכל מטרה. אולם, כאשר מצבן הכלכלי של חלק מהמשפחות החל להידרדר, החלה בעיית הבדלי המעמדות, עד שנאלצו למכור את הקרקע שבבעלות המשפחה, כדי להתקיים באמצעות התשלום שהתקבל. מכאן, קצרה הדרך לקריסתם הכלכלית של אלה, מול התבססותם של יחידים עד כדי עושר מופלג.

אולם, חוק תורני מיוחד – "שמיטת קרקעות ביוֹבל" – פותר בעיה זו על ידי שאינו מאפשר רכישת אדמות לנצח.

נצטט מהמקרא פסוקים אחדים, אשר יעניקו מבט כללי על הדברים.

וכך אומרת התורה:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ ...כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ, וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ, וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ".

כלומר, לא רק שביד המוכר לשוב ולרכוש את אדמתו כשירצה, אלא אף אם לא השיגה ידו לעולם להשיב לעצמו את אדמתו, כאשר מגיעה שנת היובל חוזרת האדמה לבעליה. כמובן שנתון זה נלקח בחשבון על ידי שני הצדדים בעת קביעת מחיר האדמה, על פי מספר השנים שנותר עד שנת היובל.

באמצעות חוק נפלא זה, מושג האיזון בין זכות האדם על רכושו, לבין טובת האחר המבקש למכור את אדמתו משום דוחקו. כך גם נשמר האינטרס הציבורי והפרטי למנוע מיחידים להתעשר עושר רב על חשבון האחרים הרעבים ללחם, שהרי כל התנודתיות שהתחוללה במהלך חמישים שנה, חוזרת ומתאזנת בשנת היובל.

פרק זמן נכבד זה, המהווה את רוב שנות חייו של האדם כפרט, מאפשר, מחד, שוק חופשי, ומאידך מאפס את עיקרי התנודות ומייצב את מצבן הכלכלי של כל המשפחות שבמדינה.

שלטון הוגן

הקושי הגדול של האנושות באיתור שיטה שלטונית נאותה, נעוץ בעובדה שמתן שלטון יחיד לאדם למשך כל ימי חייו, עלול להפוך אותו לעריץ המתעלל בנתיניו. עם זאת, גם לשלטון הדמוקרטי, בו העם בוחר אחת לכמה שנים את מנהיגו, חסרונות משלו. המנהיג עלול לקבל החלטות פופוליסטיות שגויות, נגד טובת העם והמדינה, רק כדי לשאת חן בעיני הציבור ולהיבחר שנית. הוא גם נתון בדרך כלל ללחצים פוליטיים פנימיים שונים. בנוסף, עד שכל מנהיג שנבחר לומד להכיר את הצרכים האמיתיים של העם, לגבש שיטות טובות ונכונות ולהתחיל ביישומן, הוא כבר צריך לפנות מקומו לאדם אחר חסר ניסיון, המתחיל ללמוד שוב מחדש. בינתיים זמן יקר ומשאבים אדירים יורדים לטמיון.

הנה, בתקופה שבה שלטו עריצים בתושבי מדינות העולם העתיק, הורתה תורת ישראל על שיטה שלטונית, שבה אין מלך עריץ וגם אין מנהיג מתחלף, ובלבד שהיא, כמובן, תתבצע במלואה כראוי.

לפי חוקי התורה, מתמנה מלך שאינו רשאי לנהוג כרצונו, אלא חלות עליו מגבלות חמורות שאינן חלות על אזרחי המדינה. המלך אינו מורשה לחיות חיי מותרות, אינו רשאי לשאת נשים רבות, הוא מוגבל בצבירת רכוש ואפילו במספר הסוסים העומדים לרשותו. כלומר, מחד – הוא מקבל גדולה המרוממת אותו מעל העם, ומאידך - נחיתות מכל אזרח. במה שנוגע לסמכות ולמנהיגות, הוא מעל העם, אך במה שנוגע לחייו הפרטיים, עליו לזכור שהוא משרת את העם. המלך אמנם רשאי לחוקק חוקים מדיניים, אך לא כאלה שיעמדו בסתירה לחוקי התורה, המחייבים זהירות מגזל, וחסד כלפי הדל, היתום והאלמנה. הוא אינו מוסמך לפרש את חוקי התורה כהבנתו ולעוותם כרצונו, אלא עליו להיות כפוף לפירוש שבפי שבעים חברי הסנהדרין, אשר היו בקיאים בתורה ובכל החכמות, ונבחרו מתוך הבכירים שבמלומדים והצדיקים שבעם.

בשבת המלך על כס המשפט, עליו לאחוז ספר תורה בחיקו, כדי לזכור לאורך כל המשפט את כפיפותו לחוקי ספר זה, שלא תזוח עליו דעתו משום מעמדו הרם, לפסוק את הדין בפזיזות ולפי מצב רוחו באותה שעה.

גם בתפילתו שונה המלך מכל העם, בצורה המקנה לו תזכורת תמידית להיות עניו ולזכור את כפיפותו לתורה ולנותנה. כל אזרח רגיל, בשעה שהוא מתפלל, משתחווה בתחילת הברכה הראשונה ובסופה, כאשר בכל הברכות שבאמצע אינו כורע. אולם, המלך, כורע בתחילת הברכה הראשונה, ואינו מזדקף עד סוף תפילתו...