מדוע נברא האדם דווקא מעפר האדמה?

תומר שואל:

"שלום, יש לי שתי שאלות: א. בתורה נאמר שהאדם נברא 'עפר מן האדמה', ומאוחר יותר הקב"ה אמר לו 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב', כיצד עלינו להבין פסוקים אלה לפי המדע, אם הגוף שלנו לא הופך לעפר אחרי שמתים? כי שמעתי שהתגלו מאובנים של שלדים שנשמרו במשך אלפי שנים. ב. שאלתי השנייה, מסופר כי האדם נברא 'בצלם אלוקים' - אז מדוע הקב"ה ברא אותו דווקא מעפר האדמה? מדוע לא ברא אותו מחומר חשוב, כמו זהב ויהלומים, או אפילו מחומרים יציבים יותר כמו עץ ואבן. תודה".

* * *

שלום תומר, ותודה על שאלותיך.

הפסוק שראית כלל אינו סותר את המדע. גוף האדם עשוי מבשר ודם, אשר מתפרק לאחר מותו ואכן מתפורר לבסוף לפירורים - עפר ואפר, עד שלא ניתן לזהותו באדמה בה נטמן; העצמות עשויות מרקמה קשיחה אך קלה. בין תאי רקמה אלה ישנן שכבות של סידן וסיבי חלבון בשם קולגן שמעניקים לעצם את קשיחותה - אך מדובר בתאים, ולא בסוג של "אבן" כפי שנדמה בטעות למראית-עין. גם שלדים מתפוררים לבסוף לאפר באדמה [כידוע, גוף שנשרף הופך מיד לאפר. בארצות אירופה וארה"ב ישנם גויים רבים שטומנים את מתיהם בצנצנות קטנות של אפר].

בשונה ממה שרבים טועים לחשוב, המאובנים שנמצאו בשכבות קרקע אינם שלדים שנשמרו במשך אלפי שנים. מאובנים נוצרים כאשר בעלי חיים נקלעים באדמה בוצית שמתקשה סביבם, גופם נרקב באופן טבעי ומתפורר, כאשר בחלל הריק שנוצר - נכנסה באיטיות אבנית אשר חיקתה את צורתו של השלד (בעוד העצמות המקוריות התפוררו באדמה ונעלמו בה). מאובן עשוי מאבנית ולא מעצם.

אמנם נמצאו שלדים ששרדו אלפי שנים, אך אלו מקרים נדירים שנוצרו בתנאים אקלימיים מיוחדים. רובם המוחלט של בני האדם ובעלי החיים שמתו באלפי השנים האחרונות - לא הותירו אחריהם אף שריד. באופן טבעי כל גוף מתפרק על ידי מיקרו אורגניזמיים, ומתפורר לבסוף בעפר הארץ.

במענה לשאלתך השנייה,

אלוקים ברא את האדם מעפר האדמה, ניתן לראות בכך תהליך ההפוך ממותו. סוף גופו של האדם לשוב אל האדמה ממנה נלקח, עובדה אשר מזכירה לנו כי חיינו בעולם הזה מוקצבים, ויש לנו תפקיד ומטרה בתוך גופנו הזמני, עליו נאמר: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט).

מסיבה זו, לא ירדוף אדם כל חייו אחר תאוות גופניות ויופי חיצוני שעתידם להאבד עם מות גופו. הכל שב לעפר ונאבד באדמה עליה דורכים. יש בכך מוסר לכל הדורות להשקיע את זמנם ברוחניות נצחית במקום בהבלי הזמן החולף.

יסוד העפר נחשב לחומר הגשמי הנמוך ביותר, כי הוא חומר דומם חסר תנועה (בשונה מן האש, האוויר והמים), אך גם השפל ביותר, כיוון שמהווה את הקרקע התחתונה ביותר. לכן כדי לבקש ענווה, אנו קוראים בסוף תפילת העמידה: "ונפשי כעפר לכל תהיה".

אברהם אבינו גילה את ענוותו כשאמר: "ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל ה', ואנוכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), ומבאר האבן עזרא: "וטעם (שאמר) ואנוכי עפר ואפר - כי עפר הייתי ואפר אשוב. והעיקר, על יסוד הגוף, והם העצמות".

אדם שמכיר באחריתו, ומפנים את העובדה שגופו עתיד לשוב לאדמה שעליה דורכים, לא יוכל לחוש עוד גאווה בעולם הזה. מי הוא האיש החזק ביותר, היפה ביותר, העשיר ביותר, הנכבד ביותר, בפני עובדת חיים פשוטה כל כך?

אך מלבד ללמדנו ענווה ושיעור חשוב על אפסיות החומר הקורץ ללבנו, רצה הבורא לגלותנו יסוד חשוב בעבודתנו הרוחנית:

טבעו הגופני של האדם מלמד על מאבקו בין החומר לרוח.

לאדם נאמר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" - כי גופו חוזר לעפר הארץ בדיוק כמו גוף הבהמה, שגם היא נבראה מעפר: "ויאמר אלוקים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה, ויהי כן" (בראשית א, כד).

מכאן למד האדם כי הוא זהה בטבעו החומרי לבעלי החיים, גופו כגופם, ויש להם יצרים משותפים בעולם החומר.

מפני שהאדם נברא מיסוד האדמה הנמוך ביותר, גופו מבטא את רצונותיו הבהמיים של גוף הנמשך לשפלות האדמה של העולם הזה, עם יצרים נמוכים ואנוכיים - אשר מוטל עלינו להתמודד איתם ולרסנם על פי הדרכת התורה.

למרות שגוף האדם הוא חומרי במהותו כיסוד האדמה, הרי מי שמפקד עליו הוא נשמה אלוקית, היא מי שאנו באמת. כך נאמר בתורה על בריאת האדם, ולא על אף יצור חי אחר, לאחר שה' יצר את גופו מעפר האדמה, נפח בו נשמה רוחנית: "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז).

על כן אמרו חז"ל:

"שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כבהמה, ושלושה כמלאכי השרת.

שלושה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, פרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה.

שלושה כמלאכי השרת: יש בהן בינה כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרין בלשון הקודש כמלאכי השרת" (אבות דרבי נתן, פרק שבעה ושלושים, ב).

התורה מלמדת אותנו שהאדם מורכב בעצם משני יסודות סותרים, גוף "עפר" ונשמה "שמימית", המעידים על התמודדותו המדהימה בעולם הזה: רגליו של האדם נמצאים עמוק בקרקע, אך שכלו גבוה בשמים.

אמנם יצר לב האדם רע מנעוריו, אך בכוחו לשלוט בו: "הלוא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו" (בראשית ד, ז)!

על כן מלחמתנו בעולם הזה היא לבחור בין הטוב לרע, בין הנשמה לבין תאוות הגוף. אנו בוחרים האם לתת ליצרינו הבהמיים להובילנו כצאן לטבח חלילה, או אם לשלוט ביצרינו באמצעות נשמתנו הגבוהה ולהופכם לכלי שרת בעבודתו יתברך. כך לימדו חז"ל: "הרשעים ברשות ליבם. הצדיקים ליבם ברשותם" (בראשית רבה, לד, י).

כמו כן, מתוך סיפור בריאת האדם נלמד לפני מי אנו עתידים ליתן דין וחשבון. אנו למדים כי במותו, שב גופו לעפר האדמה כגופן של הבהמות, אך נשמתו הרוחנית של האדם לא הגיעה מעפר הארץ אלא ממקור עליון, על כן תשוב לשמים לקבל דין וחשבון על כל מעשיה בידי מי שנפח אותה:

"מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג, כא), ונאמר "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט, על כל נעלם - אם טוב ואם רע" (קהלת יב, יד).

האדם נברא דווקא מעפר האדמה בכדי להזכיר לו את אחריתו, אך גם כדי ללמדו על תכליתו בעולם המעשה.

כן כתב אור החיים הקדוש (בראשית ו, ה):

"אכן כוונת הכתובים היא להיות כי האדם הוא מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר. והם בהדרגות, הדרגה הפחותה שבארבעה היא העפר, כי הוא עכור וגס מכולם, למעלה ממנו יסוד המים, למעלה ממנו יסוד האש, למעלה מהאש יסוד הרוח, שהוא הרוחני שבכולן, ותמצא כי כל הנבראים שבעולם הגם שכולן מארבעה יסודות בראם, עם כל זה כל בריה עיקר בניינה מיסוד אחד, והוא יסוד היסוד, והג' סניפים לו. יש בריה שעיקר יסודה הוא המים כדגים הגדילים במים ויש שעיקר יסודה מן הרוח כעופות... והן האדם, יסוד שעליו נבנו בו היסודות, הוא יסוד העפר דכתיב (לעיל ב, ז): 'וייצר ה'... את האדם עפר מן האדמה', שהוא יסוד הגס והעב שבארבעה יסודות, ולזה ישיבתו ומנוחתו באדמה, ולא יסבול דירה במים ולא באויר ולא באש. ועשה ה' כן לסיבות הרבה, ואחת מהנה כי הוא הסולם אשר בו עולות המדרגות ממטה למעלה, והמדרגה התחתונה היא יסוד העפר, וצריך להיות בארץ. ואם היה נבנה יסודו מן השלושה [יסודות] האחרים, הרוחניות בערך העפר לא היתה הכוונה שלמה בבריאתו, והמשכיל יבין כי הוא סוד הבירור והבן".