במחשבה תחילה לפרשת נח: כשהרבי מקבל שיעור בביטחון מהגבאי...

גם באיראן עורך הנשיא ביקור ממלכתי בבתי הספר. בשיעור לשון נכנס אחמדינג'אד לכיתה אקראית, ושואל את הילדים: "מהי טרגדיה?". מי שעונה צריך גם לתת דוגמה לדבריו.

אחד הילדים מצביע: "חבר שלי משחק ליד הבית ונדרס על ידי רכב".

הנשיא שולל את הדוגמה. "זוהי תאונה".

ילד שני: "אוטובוס של ילדי בית הספר בטיול שנופל לתהום ומתרסק".

אחמדינג'אד מניד שוב: "מקרה כזה אינו אלא אבידה גדולה".

"אם הנשיא יטוס במטוסו הפרטי ויתרסק", קופץ השלישי בהתלהבות, "זו טרגדיה".

סוף סוף מחייך הנשיא לאישור, ושואל: "מדוע?".

"כי זו לא תהיה תאונה", משיב הילדון, "ובטח לא אבידה גדולה"...

***

ויהי אחר המבול.

נח שולח את היונה לאחר שהעורב הכזיב, ובפעם השנייה היא שבה אליו כשבפיה עלה זית טרף. כשנח רואה את העלה: "וידע נח כי קלו המים מעל הארץ".

בדרך הפשט האריכו הראשונים מפרשי התורה מהיכן הביאה היונה את העלה (האם מארץ ישראל, שבה לא היה מבול; או שמא העלה הובא מגן עדן. לפי דעות אלו יש להסביר את המשך הפסוק כיצד ידע נח שקלו המים מעל הארץ, אם העלה הובא ממקום שבו כלל לא היה מבול). רעיון נאה ששמעתי יכול להעניק לנו הוראה לחיים:

אל הרה"ק רבי יואל מסאטמר, בעל ה"דברי יואל", ניגש יהודי ובפיו הצעה: שהרבי יקים שיכון סאטמר בבני ברק. הרבי התעניין כמה אמור לעלות פרויקט שכזה, והיהודי נקב במחיר.

הרבי הפטיר שזהו סכום עצום ואין לו דרך לגייסו. היהודי לא חשב פעמיים ושאל: "ומה עם ביטחון, רבי?"...

ה"דברי יואל" חייך ונענה לו בסיפור שאירע עמו לפני מלחמת העולם השנייה: היה זה כאשר הרבי יצא לעיירת נופש לצרכי מרפא. בשבת קודש, באמצע סעודת היום, הגיע רב אחד ששהה אף הוא במקום לבקר. ה"דברי יואל" רצה לכבד את אורחו בכוס יין, אבל מבט אחד בבקבוק גרם לו להסס.

הוא עשה חשבון שצריכים עוד לזמן על הכוס בסעודה ואף לשמור יין להבדלה, ואם יכבד כעת את אורחו בכוס יין, היין שבבקבוק ייגמר. מכיוון שאין עירוב במקום, לא ניתן להביא יין מן החוץ, ולשלוח נכרי להביא יין, זוהי בעיה של "יין נסך".

אלא שלהפתעת הרבי, סימן לו הגבאי בתנועת יד חשאית שאפשר לכבד את הרב האורח ביין, ושהרבי יהיה רגוע בקשר ליין להבדלה. "חשבתי לעצמי", אמר ה"דברי יואל" ליהודי, "אם הגבאי חדור בביטחון שהכל יהיה בסדר – דווקא הרבי הוא זה שצריך להיות קטן אמונה?!... כיבדתי את הרב בכוס יין".

האורח יצא, והגבאי ניגש לשולחן ושלף מכיסו בקבוק יין נוסף. כעת אין שום בעיה של יין להבדלה.

אמר ה"דברי יואל" לשואל: "אם יש בקבוק יין בכיס, אין בעיה להיות "בעל ביטחון". וכן אני משיב על שאלתך: לו היה לי הכסף הדרוש להקמת שיכון בבני ברק, כי אז גם אני הייתי חדור בביטחון כמוך"...

רש"י מביא מדברי המדרש על עלה הזית שהביאה היונה בו ביקשה מהקב"ה: "יהיו מזונותיי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם".

אומרים בדרך צחות, שכאשר אדם חווה אירוע קשה או מקבל בשורה קשה, ברגע הראשון הוא לא חושב על הקב"ה כלל. הוא שקוע בצער, הוא טובע בטרגדיה שלו ולא מנסה לבדוק כיצד מתמודדים. עובר זמן מסוים, קצר או ארוך, ולפתע חל שיפור.

ברגע הזה רוב האנשים מתעודדים: "בעזרת השם", הם מפטירים עם חיוך קטן ותקווה, "יהיה בסדר. אני לא דואג. השם יעזור עד שנעבור את זה"...

את הרגע הזה ראה נח אצל היונה: כאשר היונה יודעת שמוכן לה אוכל בתיבתו של נח, אבל היא בוחרת להביא עלה זית, לנפנף בו ולהצהיר שהיא מוכנה ל"מזונות מרורין כזית" והעיקר שיהיו מידי הקב"ה ולא מידי בשר ודם, אם היונה הופכת ל"בעלת ביטחון", אות וסימן הוא שקלו המים מעל הארץ...

***

בעת-צער, הלב אינו פנוי כמעט לקלוט אמונה וביטחון, אבל לימדונו חז"ל ש"הבוטח בהשם חסד יסובבנו", גם אם אינו מצוי בדרגה הרוחנית הנכונה.

התחזקות בביטחון בבורא כל עולמים, גם כשאין תאונה וגם שלא בשעת אבידה גדולה, יכולה למנוע מהאדם את הצורך להתמודד עם הטרגדיה הבאה.