שיעור בתקשורת: איך הפכו הליצנים המפחידים למפחידים עד כדי כך?

אם יש דבר אחד מנחם בשיגעון הליצנים המפחידים שסחף את המדינה, זו העובדה שלפחות לא אנחנו, הישראלים, המצאנו את האיוולת הספציפית הזו. כמו הרבה סוגים אחרים של טירוף, גם הסוג החדש הזה הגיע אלינו מעבר לאוקיינוס, מארצות הברית. ב-2016, כמעט כל יום הביא דיווחים חדשים על ליצנים מפחידים וילדים מבועתים לאתרי התקשורת האמריקאים. אבל 2016 לא הייתה שנת ההמצאה של התופעה: הליצנים של 2016, אמרו אז מומחים, הם בסך הכל שחזור של הגל הקודם של ליצנים מפחידים, זה שהיכה באמריקה ב-1981. התופעה של הפחדת עוברים ושבים תוך לבישת תלבושות צבעוניות של ליצנים מבוססת על תסביך אנושי מוכר: פסיכולוגים יספרו לכם שילדים קטנים תמיד פחדו מליצנים מקצועיים, שכמה מהליצנים בהיסטוריה היו אנשים מעוררי אימה באמת, ושסופרי פנטזיה ואימה לא בדיוק עוזרים כשהם מאכלסים את היצירות שלהם בליצנים מרושעים במיוחד.

אבל אם אי אפשר להאשים את הישראלים בהמצאת 'הליצנים המפחידים', זה עדיין לא אומר שאנחנו כולנו חפים מפשע בעניין. בגינה לא הרחק מביתי התרחשה אפיזודת 'ליצן מפחיד' מתועדת היטב, אבל הילדים שלי לא מפחדים מהליצנים הללו. הם פשוט מעולם לא שמעו עליהם. אבל ילדים שנחשפים לחדשות? תשאלו הורים סביבכם ותשמעו איך ילדיהם מלאי פאניקה, מסרבים ללכת לבד ברחוב או לעלות לאוטובוס בלי ליווי מבוגר. מה יקרה אם פתאום יקפוץ עליהם ליצן בגיחוך מרושע, ואולי אפילו – אם הוא יצא לגמרי מפרופורציות – יחזיק בידו סכין?

בני הנוער המשחקים את 'הליצנים המפחידים' הם ללא ספק עבריינים נטולי שיקול דעת, וכמה לילות בבית המעצר הם כנראה הטיפול הטוב ביותר שיכול להחזיר להם את שפיותם. אבל העובדה שיש לטפל בהם במלוא החומרה, לא אומרת שאנחנו פטורים מכל אשמה. בסך הכל התרחשו עד היום כמה עשרות תקריות של ליצנים מפחידים. הן ללא ספק היו מאד בלתי נעימות לאלה שנאלצו להיתקל בטיפוסים הללו, אבל ישראל לא בדיוק סובלת מפלישה המונית של ליצנים מעוררי אימה. אם היו בני הנוער הללו מבצעים אותם מעשים ממש – קפיצה על אנשים מאחורי שיח, למשל – ללא תחפושת הליצן האבסורדית, מסתבר מאד שהם לא היו זוכים לאותה חשיפה תקשורתית. נער שנפנף בסכין כנראה שכן היה מגיע לחדשות, אבל בלי שום נופך ססגוני מהסוג שהליצנים זוכים לו.

כשהיכה גל הליצנים המפחידים בארצות הברית בשנה שעברה, הרשויות בארצות הברית היו מוטרדים פחות מהליצנים עצמם מאשר מהתושבים שלמדו לפחד מאד ממפגש עם ליצן כזה. לא שהם היו סלחניים כלפי הליצנים: בנוקשות אמריקאית אופיינית, כמה וכמה ליצנים נעצרו על פשעים כמו: 'התחבאות בבור בעודו לובש בגדי ליצן', ומדינות רבות אסרו על כל אדם מעל לגיל 16 לצאת לרשות הרבים כשהוא עוטה מסיכה מפחידה. אבל בארץ מלאה נושאי כלי נשק כמו ארצות הברית, קציני משטרה הדגישו שוב ושוב שהבעיה האמיתית היא שהדיווחים הבלתי פוסקים והסרטונים הוויראליים מפחידים את האנשים יותר מאשר עושה זאת המציאות בשטח. אחרי ששמע על ליצנים מבצבצים בכל פינה, על ילדים שנבהלו עד כדי היסטריה, ועל ליצנים המופיעים באישון ליל ליד בתים מבודדים, מה הסיכוי שבעל נשק שרואה מישהו בבגדים עליזים ומסיכה לא ידרוך את הנשק שלו?

הסיכוי, כמובן, היה נמוך, ועד מהרה אכן החלו לצוץ דיווחים על ליצנים מפחידים שנורו. רק לפני כמה ימים, למעשה, גבר אמריקאי נורה על ידי השכן שלו כאשר רדף אחרי ביתו בת השש (!) כשהוא עוטה מסיכת ליצן מפחיד.

מה שמעצים את הפאניקה מפני הליצנים, בקיצור, זו ההיסטריה סביבם, שעליה מנצחת התקשורת. מלאי התלהבות מהצבעוניות של הפשיעה החדשה הזו, כלי התקשורת מדווחים לנו בהתרגשות על כל אפיזודה חדשה שבה מעורב ליצן מפחיד. עדי ראייה זוכים לראיונות ארוכים, ובכל סיפור טורחים להדגיש עד כמה מפחיד, מבעית ומזעזע היה המפגש עם הליצן, שבדרך כלל לא עשה כלום חוץ מללבוש מסיכה מבהילה ולהופיע במפתיע. כל סיפור כזה הוא דרך מצוינת לגייס עוד בני נוער לא פיקחים במיוחד לשורות הליצנים המפחידים: הסיכון נמוך, והסיכוי לככב בסיפור תקשורתי דווקא גדול מאד. אז למה לא, בעצם?

תפקידה של התקשורת הוא לדווח על התרחשויות אמיתיות, אבל היא נוטה להעניק להתרחשויות הללו את הפרופורציות שמתאימות לה, לו את אלה שתואמות את המציאות. במדינה של יותר משמונה מיליון תושבים, כמה עשרות בני נוער שמשתטים בפומבי ומפחידים ילדים הם לא נושא שאמור להגיע שוב ושוב לכותרות, בוודאי לא כשנראה שהסיקור הזה רק מזין בעצמו את התופעה ומגדיל את הסיכונים ממנה, כפי שקרה עם הליצנים הירויים באמריקה.

בחינה מקרוב של האופן בו מסוקרים 'הליצנים המפחידים' היא דרך מצוינת להבין איך באמת עובדת התקשורת. מי שיושב בבית וניזון רק מהתקשורת יסיק מן הסתם שרוב בני הנוער בישראל יצאו מדעתם. באותה מידה, מי שניזון מהתקשורת המיינסטרימית בישראל יכול היה להסיק בעבר שרוב החרדים צועקים על נשים לא צנועות, או שרוב הרופאים נוהגים להחמיץ אבחנה של מחלות מסוכנות.

זאת, כנראה, אחת הסיבות הטובות ביותר לא לחשוף ילדים לחדשות. דיווחי התקשורת הם לא מראה של המציאות: הם מראה של החיפוש האובססיבי אחרי המרגש, הצבעוני, הפרובוקטיבי – וכן, גם המפחיד. מהבחינה הזו, יש להודות, עיתונאים רבים אינם שונים בהרבה מהליצנים המפחידים.