הטור של אוריין רייס: עוד שניה המבול. תתעוררו

בכל דור יש מבול. מציאות נושכת המשמשת את שבילי הבריחה מהאמת. וכפי שכבר אפילו רמי קליינשטיין שר לפני שלושה עשורים: "קר, כל כך קר שם בחוץ.."

מבול מלשון מלא בילבול. השמיים בהירים ואך ערפל בעיניים. עצים של כסף מכסים את הנוף. ילדות (במראה) אמהות, אמהות (במראה) ילדות. אורות ענק עם פה ואוזניים, אך מקלדת זעירה לא מותירה ברירה לחיות. נושמים אבל חסרי ראש להתבונן. לתקשר.

וחוסר צניעות. נהרות על גבי מפלים של חוסר צניעות. בפרסומות. במסעדות. במעברי החצאיות. הכל זועק גשם של פריצות. כן, אלו הרחובות שלנו גבירותיי, ועוד רגע המבול יתחיל לגבות מחירו. והוא יקח איתו הכל. ישטוף וינקה הכל. הכל! וכשהמים עולים, הלבבות כושלים.

ונח היה איש נוח

צדיק לא מזיק. ומה עם מועיל? עושה את המינימום במקסימום המוטל עליו. אוהב את ביתו, ולכן מתוקף הדברים, לכשיצטרך – מסתמא שגם ישמור עליו, כן? כן. יופי.

אז אחרי שסגרנו את הפינה הזו, ניגש להבין למה מבחינת הקב"ה זו לא 'גרוייסע מציעא', שכן התנהגות מסוג זה מצויה וצפויה מכל אב בית.

ונדלג על המוכר בפרשה ונתמקד בלב של נוח שלא נח. שנה שלימה הוא סובל בגן זואולוגי. סובל. נלחם בתאוות העולם הזה ללא פשרות, כי כשהעולם בצער הייה גם אתה בצער. אין האדם רשאי להנות ממותרות העולם גם אם הן לצורך מצווה (ולדוגמא הנהיג לי בעלי שיחיה הלכה למעשה, שאין לאדם היתר לאכול לפני שנתן לבהמתו. לבטח איזו עבודת מידות זו היתה עבורו, שעד שסיים להאכיל את החיה האחרונה - הראשונה רעבה שוב).

וזה לא פשוט. שנה שלימה קיבל נוח תיבה של חינוך. לתקן ולחנך עצמו במקום שבו מעד, שהרי בעיתות מצוקה מצופה מאיתנו להתעלות. לנהוג כמקשה אחת לעמו ישראל. ובטח שהשם יתברך דורש זאת לפחות ממנהיגי העולם. ובפעם הראשונה שיוצא נוח מהתיבה הוא בוכה על הכלום שנשאר. אומר מדרש רבא והזוהר, שנח שאל "איך לא ריחמת על בניך, עצמך ובריותך?". נשאלת השאלה, היכן היה נוח עד כה?

לפני התיבה בכית רק על הקרוב ושכחת את הרחוק, כי חששת שאם תסנגר על כאילו רשעים תיפול איתם. ראה זאת הקב"ה והחליט שאין עוד מתנות חינם. אין עוד לשכוח את האחר. אנו נהיה מחוייבים למשוך אותם מהמים האסורים. העכורים. להסתכן ולמסור נפש כדי להצילם מהמבול.

בדורנו קל להיות בת יענה. ומזה הקב"ה סולד. אני ואפסי עוד – לא בבית ספרנו, ותהיה השעה, והפיתוי שבא עימה, יפה ככל שתהיה (כפי שה' אמר למשה רבינו "הנח לי ואשמידם", הוא בעצם הציע לו הצעה מפתה במיוחד להמשיך את העם היהודי מזרעו – אבל הלה סרב בתוקף באהבתו אלינו. שנזכה)

ומאז יצא מתוק (או עז ומר ממוות, אם תרצו)

מה שתשקיע ותצמיח, מה שתקיז עליו דם בעולם הזה – זה מה שיהיה לך. פשוט. ומה שלא היה לנח נוח, היה "לשאת בעול חבירו". אז נתנו לו להתאמן, על החיות בתיבה. כי עבור נח זה אמר שאם יאכיל את החיות – בהכרח יהיה המשכיות לדור המבול, לעולם, ומכך גם לך.

דור המבול היה עולם של אנטי-חסד. מסבירים חז"ל, שמי שנושא בעול חבירו בזמן הצער - זוכה לשמוח בזמן השמחה שלו עצמו. נשמע טריוויאלי לחלוטין, שכן מי אינו שמח בשמחתו? אבל זה דבר עצום לאין שיעור. כמה פעמים קרה לכם שיש שמחה מרגשת בבית כמו ברית/חתונה/יומולדת/בר מצווה ומסיבות – ואז לחגיגה טעם רע, והיא מתקלקלת או במקרה גרוע יותר, נקטעת באיבה? ובקיצור, לא חסרות סיבות לשבש את המסיבה.

ומה אם לא הבית שלנו, שיהיה הסיבה, למסיבה העיקרית. מה יהיה כתוב במצבה שלנו אחרי 120? "ניהל מפעל חיים בחברת הייטק משגשגת", "עשה אקזיט חשוב במשק החלב והגבינות", "שבר שיאים בתחריות הוקי-קרח", "הכיר את כל שמות הידוענים שהשתתפו בתוכניות ראליטי לשנת 2026"?! לא ולא. לסלה חרוט על הסלע דברים כמו: בעל אוהב. אבא מסור. איש צדקה וחסד. אדם הגון ונאמן לבריות. ודי לחכימא ברמיזה...

בכל דור יש מבול

אבל אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה, וגם היום המבול בחוץ חוגג, ובורא עולם נתן לנו תיבה להישמר בה. התיבה – היא-היא הבית שלנו. ואם רק תפתח פתח קטן ח"ו, ולו הקטן ביותר, ותיתן לאנדרלמוסיה לחלחל, היא תוכל להציף את התיבה, והיא תשקע ותפורק עד היסוד. ועמה החיים. לכן צריך לסגור אותה היטב הדק, הדק היטב. לשמור אותה בפנימיותה וצניעותה. לחזק את יסודותיה ולהשקיע בחינוך הילדים ותורתם, ולא בזוויות צילום מחמיאות לפייסבוקם... חשוב להגדיל בתוך כותלי הבית חסדים בין אדם לחבירו שמתחילים בין הבעל לאשתו. ולהיפך. לשמור ולהישמר, שנייה לפני שהמבול מאיים לשרוף הכל. להתחזק ולהתפלל. להתפלל הכי חזק שאפשר כדי שיהיה קל יותר למצוא את האיזון, איך לעזור לשונה שבחוץ לבנות תיבה משל עצמו. כי היום, כולם כבר יודעים שעוד רגע הוא יבוא, הנח של דורנו, ואז אין איש יוכל להגיד "לא ידעתי...".

מזה 5 שנים בהרצאותיי הרבות, הקב"ה מזכה אותי לספר במשך שעה וחצי את סיפור התשובה שלי. בתכלס, אני תמיד נוהגת לסכם ולהלל את המילים שבגינן הלכתי לשיעור התורה הראשון בחיי, ובעקבותיו הגעתי לתשובה. צמד המילים הוא "כיבוד-קל". סתם.  'הבית היהודי.

רוצים להגיב, להציע שירים בקדושה או לפנות ל- אוריין-יסכה שבת: hashemonly@gmail.com  (נשים בלבד!)

רוצים להזמין את אוריין רייס לערב הודיה נשי מרגש בביתכן? (ללא תשלום). חייגו לטל' 073-2221290 או במייל aviva@htv.co.il