"חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְווֹת": מעשים קטנים ושכר נצחי

אמר שמואל לרב יהודה: חטוף ואכול, חטוף ושתה, שהעולם שאנו הולכים ממנו - דומה למסיבה. היום ישנו ולמחר איננו. (מסכת עירובין נד ע"א וברש"י)

אדם מוזמן לאירוע. צוות של מלצרים עומדים הכן לשרת אותו ולמלא את מבוקשו. עכשיו זו ההזדמנות שלו לאכול ולשתות ככל שירצה. אך למחרת האירוע, אם יבוא אל האולם ויבקש איזה מאכל או משקה, לא יקבל מאומה. הסתיימה החגיגה!

אמרו חז"ל (ערובין כב ע"א): "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", היום - העולם הזה. מחר - העולם הבא. כאן בעולם הזה יכול האדם במאמץ קל לזכות בתורה ובמצוות. ואילו בעולם הבא, גם אם יתן הון בשביל לזכות לענות פעם אחת "אמן", לא יוכל.

מסופר על שתי מדינות שנלחמו זו בזו במשך שנים רבות ללא הכרעה. יום אחד הכריז המלך של אחת המדינות, שמי שימצא דרך לשים קץ למלחמה ארוכת השנים והעקובה מדם, נתון תנתן לו אפשרות להיכנס חמש דקות לאוצרות המלך, ולקחת ככל אשר יוכל שאת. ואכן ביום מן הימים נמצא אדם שהשכיל למצוא דרך כיצד לסיים את המלחמה, לשמחת המלך וכל העם. כפי שהובטח, נקבע לו תאריך שבו יבוא לבית המלך ויקבל את הפרס הגדול. בהתקרב היום המיועד התלבט המלך היאך לקיים את הבטחתו. מצד אחד נחרד לנוכח העובדה שבפרק הזמן שישהה האיש בין אוצרותיו יוכל לרוקן את כל בית האוצרות, ומה שאספו ואצרו אבות אבותיו. ומאידך אם לא יעמוד בהבטחתו אין לך בזיון גדול מזה. קם אחד היועצים ואמר: "אדוני המלך, אתן לך עצה, כיצד תוכל לעמוד בדבריך ובכל זאת לא יגרם שום נזק לאוצרותיך. יודע אני, שהאיש הזוכה אוהב מאוד לשמוע מוזיקה. על כן, ביום המיועד תעמיד קונצרט חזנות עם טובי הפייטנים והנגנים בעולם בפתח בית האוצר, ואין ספק שקולם הערב של הפייטנים יסיח את דעתו של האיש למשך חמש הדקות הגורליות, וממילא לא יספיק לקחת הרבה". הדבר מצא חן בעיני המלך. ביום המיוחל לבש האיש בגדי עשירים וכן הלביש את כל משפחתו, אף שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסו, בכל זאת לקח הכל באשראי, הזמין לביתו כרכרה הדורה ונסע עם משפחתו לארמון המלך. בני המשפחה ליווהו עד פתח בית האוצר ובקוצר רוח ציפו לרגע המיוחל בו תפתח הדלת ויצא משם כאיש עשיר. כאשר נפתחה דלת בית האוצר, הופתע האיש לראות תזמורת ענקית ובה טובי הפייטנים בעולם. אלו ניגונים נפלאים, שובי לב ונפש, מעין עולם הבא! נעצר האיש, כולו נפעם מהשירים, וכך חלפו הדקות. מיד חזר והתעשת, אמר לעצמו: "אל תשכח לשם מה באת לכאן". אך גערה זו לא הועילה הרבה משום שבאותה שנייה השתלבו עוד כלי נגינה בשירה שובת לב. הקול היה כה מתוק ונפלא עד שכאשר נזכר לגשת למלאכתו, לפתה יד חזקה בצווארו ומשכה אותו החוצה, "זמנך תם" הודיע לו קול נעלם. "צא החוצה". מיואש מדוכא ומאוכזב ניעור האיש בחוץ מחלומו. כל ימי חייו יסר את עצמו על שהלך שולל אחרי מתיקות הנגינה ושכח את יעודו ותפקידו, בזה החמיץ הזדמנות גדולה להתעשר עושר רב.

הנמשל ברור ומובן: ימי שנותינו בעולם הזה נחשבים כחמש דקות, ואף פחות מכך, לעומת עולם הנצח, עולם הבא. ובמשך החיים משמיע יצר הרע באוזנינו מנגינות ערבות ושאר אמצעים של הסחת הדעת, וכל מיני פיתויים והבלים, ובלבד להטות את האדם מעיקר תפקידו בעולם הזה. פעמים שאדם מתעורר ונזכר לשם מה בא לכאן, אולם פעמים שאין אדם מתעורר כלל מהמנגינה הנפלאה שבאמצעותה מצליח היצר "להרדים" אותו. על האדם להשתדל תמיד ובכל רגע לעורר לעצמו ולהיות איש "נבון וחכם" ולאגור תורה ומצוות ברוב עוז ותעצומות, כי רק בעולם הזה אפשר לקיים מצוות.

מעשים קטנים ושכר נצחי

אחותו של הגאון מוילנא, יחד עם חברתה, היו מפעם לפעם מסתובבות בין הבתים לאסוף תרומות עבור יתומים ואלמנות. הן עשו ביניהן הסכם: הראשונה מביניהן אשר תיפטר ותגיע לעולם האמת, תבוא אל חברתה בחלום, ותספר לה מה היא רואה שם. אחות הגאון נפטרה ראשונה. כעבור ימים מספר היא באה בחלום אל חברתה ואמרה לה: מה שקורה בעולם האמת - אינני יכולה, ואין לי רשות לספר. אולם אומר לך דבר אחד: זוכרת את, כי יום אחד כאשר הסתובבנו לאסוף צדקה, אמרתי לך שכדאי לנו ללכת להתרים את עשיר פלוני, והוריתי לך באצבע לכיוון ביתו. על אותה הנפת אצבע - אין לך מושג כמה גדול ועצום הוא שכרי. ("מראש אמנה" עמוד קנח)

וסיפר רבי דוד לוריאודם, כי בצאת נפשו הקדושה של הגאון מוילנא לישיבה של מעלה, אחז בציציותיו ובכה ואמר: כמה קשה להיפרד מן העולם הזה, עולם המעשה, שעל ידי מצוה קלה של הציצית, זוכה האדם לשכר אין קץ בעולם הבא, לראות פני שכינה. ואיה איפה אפשר למצוא מצוה כזאת בעולם הנשמות?! (ענף עץ אבות עמוד רח"צ)