הליווי הצמוד ביותר: תורה, מצוות ומעשים טובים

"שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם, אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם, לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד" (אבות ו ט).

מעשה באדם שהיו לו שלושה חברים. החבר האחד - חברו הטוב ביותר, אשר עמו בילה את רוב זמנו. החבר השני - ידיד טוב, אשר גם עמו בילה והתרועע. והחבר השלישי - חבר רחוק, אשר רק לעיתים רחוקות נפגשו. והנה, ביום מן הימים, הגיעו שוטרים אל ביתו, ובפיהם פקודה, שעליו להתייצב מיד לפני המלך. נאחז האיש בפיק ברכיים, גופו רעד מרוב פחד. כנראה הלשינו עליו למלך, על הברחת מיסים ועברות שונות שעבר, ומי יודע מה יעשה לו המלך?! מיד רץ לביתו של חברו הקרוב ביותר, ואמר לו: "אנא, בוא עמי אל המלך, כדי להמליץ טוב בעדי!". אמר לו החבר: "מצטער, איני יכול, ירא אני לעצמי". בפחי נפש רץ האיש אל חברו השני, וביקש ממנו שיתייצב עמו לפני המלך. השיב לו: "אלווה אותך עד שער המלך. אך לא אוכל להיכנס עמך פנימה אל המלך, כי גם אני ירא ממנו". בצר לו, הלך האיש אל החבר השלישי, והתחנן לפניו: "אנא, בוא עמי אל המלך". אמר לו החבר: "בודאי ובודאי. אני רץ להתייצב לפני המלך עוד לפניך, כדי להמליץ לפניו טוב בעדך! אעשה כל שביכולתי כדי שתנצל!".

אומר המדרש (פרקי דרבי אליעזר לא), לאדם בימי חייו ישנם שלושה ידידים: הראשון - הכסף. כל ימיו רדוף הוא להשיג עוד כסף ועוד כסף, עובד "מצאת החמה ועד צאת הנשמה" כדי לצבור עוד ועוד הון. הידיד השני - משפחתו וחבריו, אשר גם להם מקדיש הוא זמן ונהנה במחיצתם. והחבר השלישי - תורה ומצוות, אשר מידי פעם הוא "משתדל" להיזכר גם בהם... והנה בעת פטירתו מן העולם, החבר הראשון, הממון שצבר בימי חייו, אינו מועיל לו כלום, ככתוב: "לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה" (משלי יא ד). החבר השני - משפחתו וידידיו, מלווים אותו עד הקבר, אך אינם יכולים לעשות מעבר לכך. ואילו החבר השלישי - תורה ומצוות שעשה - רצים הם לפניו אל בית דין של מעלה כדי ללמד עליו זכות ולהצילו, כמו שנאמר (ישעיה נח ח): "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ".

אמרו בגמרא (סוטה ג ע"ב): כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר: "והלך לפניך צדקך". וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה, מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין. רבי אליעזר אומר: קשורה בו ככלב".

על המצוה כתוב שהיא הולכת לפניו, ואילו על העבירה כתוב שהיא מלפפת אותו. דומה הדבר לשני אנשים שצריכים לבוא אל המלך: האחד לשם קבלת אות הצטיינות, והשני לשם קבלת עונש. הראשון - משמר כבוד מלווה אותו והולך לפניו להראות לו את הדרך, אך כמובן שהם אינם צריכים לאחוז בו, כי הוא הולך בשמחה אחריהם. ואילו השני - השוטרים כובלים אותו באזיקים ומובילים אותו כדי שלא יברח.

אומר המהרש"א: "מהידוע כי מעשה האדם מוליד מלאכים כפי מעשיו, הן לטובה, הן לרעה. כי העושה מצוה יהיה הולך בשמחה, ואין צריכה המצוה - אלא להקדים לפניו להראות לו את הדרך לשם. אבל העושה עבירה, צריך מי שמוליכו לכורכו וללפפו, כי אינו הולך לשם מרצונו, כדרך שמוליכים לגרדום, שמוליכים אותו שלא לרצונו, אלא בעל כורחו".

גרביים של מיליונר

אצל יהודי מיליונר מארצות הברית התגלתה המחלה. לדברי הפרופסור, היה כבר מאוחר, בשלב הזה אין מה לעשות, לא נותר לו זמן רב לחיות. לפתע הכל השתנה, החיים נראו אחרת, המצב הלך והתדרדר. אסף הוא את כל בני משפחתו, שסירבו לקבל את הבשורה המרה, ואמר: "בקשה לי אליכם, יהיה מה שיהיה, אין אדם יודע את יומו, כלום אינו צפוי. מונחות על שולחני שתי מעטפות, את המעטפה הראשונה בַּקשָתי שתפתחו ותקראו בבית ההספדים לפני הקבורה. את המעטפה השנייה תפתחו רק ביום האזכרה, ביום השלושים. זו בקשתי, זו צוואתי". חלפו כמה שבועות קשים, והוא החזיר את נשמתו לבורא.

אסון כבד נפל על המשפחה כולה, רבים ליווהו בדרכו האחרונה, מכובדים, גבירים, עסקנים, רבנים, ועוד הרבה אח"מים. ושם, בבית ההספדים, אחרי הדרשות וההספדים, עומד הבן הבכור, והמעטפה הראשונה נפתחת. כולם קשובים, כולם דרוכים. מה הוא כתב? מה ביקש? וכך היה כתוב: "אני מבקש שתקברו אותי עם גרביים"! כולם היו המומים. "מה הבעיה, גרביים?! תקברו אותו עם גרביים", אומר הבן הבכור. מסתכל ונבוך איש החברא קדישא. "אי אפשר", הוא אומר בעדינות. "מה הכוונה אי אפשר?! זו בקשתו האחרונה!" מתעקש הבן. "כן, אבל לא ניתן"... מגמגם איש החברא קדישא. "מה הבעיה, בסך הכל גרביים", חוזר הבן. לחשושים, דעות ופלפולים בין הקהל הרב... "נו, באמת, מה הבעיה?!... מה כבר מבקש המת?!... איפה כבוד המת?!... מה כבר ביקש?!... נו, באמת, ההלכות האלו... וכו'..." האישה בוכה, הילדים בוכים, הקהל בוויכוח, והמת - ממתין. הרבנים אמרו: "אי אפשר, זו ההלכה!" נפסק לקבור בלי גרביים. עצבות, מרירות, תסכול וגם אי הבנה בדרכו האחרונה של המת. גבשושי החול ממלאים את הקבר הפתוח, ואפילו בקשתו האחרונה לא התמלאה.

המעטפה השנייה בהמתנה ליום השלושים, האזכרה. הוזמן הקייטרינג הטוב ביותר, הוזמנו נואמים, דרשנים, משפחה, חברים, קרובים וידידים לחלוק כבוד למת, ומעל לכל - הסקרנות: מה נכתב במעטפה השנייה? והנה פותח הבן ומקריא: "אני יודע שקברתם אותי בלי גרביים! רק רציתי להראות לכם שלמרות כל הכסף שהיה לי, כל הכבוד שנחלתי, וכל העוצמה שצברתי, לא יכולתי לקחת איתי אפילו זוג גרביים!".

שקט, דממה. כמה נכון.

"לְפִי שֶׁבְּשָׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם, לא כֶּסֶף וְלא זָהָב וְלא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִים טוֹבִים בִּלְבַד"!