תוכנית חיסכון משתלמת: צבירת מצוות לנשמה

אומר דוד המלך ע"ה: "אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁיר אִישׁ, כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ. כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל, לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ". (תהלים מט)

אומרים חז"ל (ירושלמי שבת יד): למה נמשלו כל באי עולם? לחולדה. "מה החולדה הזאת גוררת ומנחת, ואינה יודעת למי היא מנחת, כך הן כל באי העולם: גוררים ומניחים, ואינם יודעים למי הם מניחים. יצבור ולא ידע מי אוספם".

כלומר החולדה שונה היא מיתר בעלי החיים הטורפים. הללו - טורפים את טרפם כאשר הם רעבים, נושאים אותו חיש, בתוך פיהם או על גבם, ואוכלים אותו. אבל החולדה צוברת מזון רב שאינה זקוקה לו, ומתייגעת רבות בעבורו. כיון שאין בה די כח לשאת את המאכל בידיה או בתוך פיה, היא נאלצת לגרור אותו בעמל רב על הקרקע. והנה אחר כל העמל הזה, היא מניחה את המאכל בחור, ובא שרץ אחר כמותה, חולדה או עכבר, ונוטל אותו משם. ואם כן לריק יגעה! 

כך האדם, עמל קשות להביא פרנסה. אולם הוא אינו מסתפק כדי מחייתו בלבד, אלא מנסה לצבור עוד ועוד כסף. את כל כוחותיו וזמנו הוא מכלה לשם כך, אך פעמים רבות שאין הוא נהנה כלל מהכסף, אלא מניח אותו לאחרים, וישוב עמלו בראשו. (עפ"י פירוש הכותב על עין יעקב לירושלמי)

וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (בהקדמ לסדר זרעים סוף חלק ו): "שאין בעולם שגעון דומה לשגעון האדם". והרמב"ם מתאר, כיצד האדם עמל וטורח, עובר ימים, נוסע, מסתכן וכו', כדי להרבות ולהרוויח. וכשיקבץ מספיק כסף, יתחיל לחלק לאומנים, שיבנו לו בנין על טבור הארץ, שיעמוד שנים רבות וכו'. "והוא יודע שלא נשאר מחייו מה שיוכל לבנות בבנין עשוי מן הגומא... היש שטות ושגעון כזה?!"

כותב על כך בספר "המדרש והמעשה" (בראשית): אם יש דירה קבועה לאדם, אין זאת, רק במקום מנוחתו עדי עד, בבית מועד הנכון לכל חי. ואמרו חז"ל (מו"ק ט ע"ב): "בעולם הזה אתה אורח, העולם הבא הוא ביתך". אבל הן שם לא יועילו לו ולא יצטרכו לו כל ארמונות מבטחיו, למי זה הוא אפוא עמל?! ... אכן יש תכלית נסתרה להשגחה, שהיא משתמשת במעשי ה"משתגעים" הללו, אבל אוי להם למשתגעים מתכלית זו, שטובתה בל עליהם! [כלומר יש תועלת מאת ה' בכל מה שהם עושים ו"משתגעים", אבל התועלת אינה מכוונת כלפיהם. כדברי שלמה המלך (קהלת ב כו): "וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס - לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים"].

ואולם -

ישנו סוג של השקעה כספית משתלמת ורווחית במיוחד:

"הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ". (ישעיה נח ז)

"הצדקה שעשית, תלך לפניך להוליכך אל הגן עדן, וכבוד ה' יאספך אל המקום אשר שם גנוזות נפשות הצדיקים". (מצודת דוד)

בגמרא מסופר על "מונבז המלך", שכאשר היתה תקופה של רעב ומחסור, פתח את אוצרות ממלכתו ופיזר ביד רחבה לכל נזקק. אמרו לו אנשי ביתו: "מה שאבותיך ואבות אבותיך חסכו במשך מאות שנים, אתה מבזבז בזמן מועט?!", אמר להם: "אבותי חסכו למטה, ואני חוסך למעלה. אבותי חסכו במקום שיד אדם שולטת ויכולה להזיק, ואני חוסך במקום שאין יד אדם שולטת בו. אבותי חסכו בעולם הזה, ואילו אני חוסך לעולם הבא. אבותי חסכו לאחרים, ואני חסכתי לעצמי"! (בבא בתרא יא ע"א)

בנוהג שבעולם, אדם שמרוויח 1,000 ₪ ומפריש למעשר 100 ₪, הרי הוא רושם בפנסקו שיש לו כעת 900 ₪. אבל למען האמת, צריך הוא לרשום שיש לו עתה 100 ₪, שהרי מאותם 900 ₪ יוציא לפרנסתו ובעוד זמן מה לא נשאר לו מהם כלום, ואילו ה-100 ₪ שהפריש למעשר, הרי הם קיימים לו לעולם.

הדו"ח הנכון

מסופר על רבנו דון יצחק אברבאנל, שהיה שר האוצר של מלך ספרד. המלך אהבו וכיבדו מאוד, אולם היו שרים גויים צרי עין, אשר קינאו בהצלחתו, וניסו בכל דרך להצר את צעדיו. אחד מהשרים הללו, היה 'מטפטף' באוזני המלך שוב שוב, כי דון יצחק אברבנאל מועל בכספי המדינה ולוקח מהם לעצמו, וכי יש לערוך מעקב צמוד על כל מערך הכספים שבאחריותו. הדברים נכנסו אט אט לליבו של המלך, והוא החליט לבדוק זאת. הוא זימן אליו את דון יצחק, וביקש ממנו לערוך לו דו"ח מסודר על כל כספו ונכסיו הפרטיים.

כעבור ימים מספר, ניגש דון יצחק אל המלך עם דו"ח מסודר. המלך הסתכל על הסיכום הסופי, וקרא בכעס: שקר וכזב! עתה אני רואה כי חשדותיי מתאמתים. הלוא רכושך האמיתי הינו לפחות פי עשר מן הכתוב כאן! נענה והסביר דון יצחק אברבאנל: "אדוני המלך, ברגע שפתחתם לי תיק, ידעתי כי לא אוכל לצאת ממנו בקלות. על כל דו"ח שאגיש, מיד יהיו לשרים המתנכלים אלי קושיות וטענות, וינסו למצוא מהיכן להכשיל אותי ולגלות את "כספי המעילה", כביכול. לכן החלטתי לערוך דו"ח שונה בתכלית. דו"ח של הרכוש האמיתי שלי. לא של הרכוש הנראה לעין, שאותו יכול אתה, אדוני המלך, להחרים ביום אחד. כי אם דו"ח כספי הצדקה והחסד שנתתי במשך ימי חיי. רק זה הוא כספי האמיתי, אשר אף אחד לא יוכל לקחתו ממני. כאן - כל מטבע, כל שקל, שייכים באמת לי - ולנֶצַח".

לא אלפי זהב וכסף, אשר צברת או אשר פיזרת בהנאות חושיך ובכל אוות נפשך בתפארת רום אנשים. לא הֵמָּה! רק האגורה ההיא, אשר בה השבעת נפש רעבה - עת תבוא להתייצב לפני כס י-ה. האגורה ההיא אשר בה השבעת נפש רעבה, כיסית את מערומי אחיך וחילצת את האומלל מן המיצר. (הרש"ר הירש - חורב)

מעיד רבנו בחיי (בספרו שלחן ארבע): והנה באזנינו שמענו, ורבים סיפרו לי, בגדולים שבספרד והפרנסים בעלי אכסניא, שנהגו מנהג נכבד מאד והתפשט ביניהם מימים קדמונים: ששולחן שלהם, שהאכילו עליו את העניים, בלכתם לבית עולמים, שעושים ממנו ארון ולוחות שנקברים בהם. וכל זה כדי לעורר ולקבוע בלבבות, כי אדם, אף שיגיע שיאו לעב [לשמים], ויעלה עושרו לעושר שלמה המלך עליו השלום, לא ישא בידו מאומה בעמלו שיעמול תחת השמש, כי אם הטוב והצדקה שעושה, שהוא מרחם על העניים, כמו שאמר הכתוב: "והלך לפניך צדקך".