למה החיבוק הסוציאלי של אנשי שמאל כמו מיכאלי הוא כל כך מסוכן?

מעונות יום חינם מגיל שלושה חודשים נשמעים לכם כמו חזון אחרית הימים? את החזון הזה תוכלו למצוא בהצעת חוק מטעם 'המחנה הציוני' שהונחה לא מזמן על שולחן הכנסת. 'ילדים' כתבה חרת הכנסת מרב מיכאלי, 'הם העתודה והעתיד של של החברה והמדינה שלנו. הם לא עניין פרטי. די להזנחה. הגיע הזמן שהמדינה תשקיע בהם בהקדם'.

אם הדברים הללו מחממים לכם את הלב, חכו רגע. כשמדובר בהתבטאויות בענייני משפחה שמגיעות מהשמאל, תמיד כדאי לקחת נשימה עמוקה – ולהצטייד בלא מעט חשדנות – לפני שמתלהבים. כן, הילדים של כולנו הם ההמשך של עם ישראל. אבל האם הם באמת 'לא עניין פרטי'? האם המדינה צריכה לקחת עליהם אחריות מלאה? עד מהרה צף ריאיון טלוויזיוני באנגלית של אותה חברת כנסת, והבהיר את התמונה. הסוציאליסטית הנועזת, מסתבר, פשוט חושבת שהורים הם לאו בהכרח האנשים המתאימים ביותר לגדל את הילדים שלהם, ולפיכך המדינה צריכה להיות מעורבת יותר בטיפול ובחינוך של הילדים, ואפילו בבחירת אפוטרופוסים עבורם. היא אולי מדברת על החלת חוק חינוך חינם מגיל שלושה חודשים, אבל לא בטוח, בהתחשב בציטוטים המגיעים ממנה באנגלית, שהיא לא מתכוונת באמת לחוק חינוך חובה חינם מגיל שלושה חודשים. 

אין מה לומר, כולנו אוהבים לקבל דברים חינם. אבל האמת הבלתי נעימה היא שרק מעט דברים הם חינם באמת, וכמעט שום דבר שמגיע מהמדינה – מכל מדינה – אינו עונה על ההגדרה הזו. כשמדובר במתנות חינם שמוצעות לנו באדיבותה של ראיית עולם סוציאליסטית-שמאלנית, נדרשת זהירות מיוחדת. האידיאולוגיה השמאלנית המקורית, מה לעשות, פשוט לא רוחשת כבוד רב למוסד המשפחה.

עמוס עוז, מצפונו הרשמי כמעט של השמאל הישראלי, אוהב לדבר על האגואיזם וחוסר הלב של הדור שלנו. אבל אם הייתם שואלים את הבת שלו, גליה עוז, היא זוכרת רוע גם מימי ילדותה. גליה, שגדלה בקיבוץ חולדה, מגדירה את עצמה 'ניצולת קיבוץ'. בריאיון שהעניקה בעבר למעריב, סיפרה גליה עוז: "אני ניצולת קיבוץ. עד היום, כל לילה, כשאני משכיבה את שני הילדים שלי לישון, אני מוצאת את עצמי אומרת, תודה לאל שהם אצלי בבית. בשבילי זה לא היה מובן מאליו. כשהייתי בגיל הבת שלי, הייתי צריכה לישון לבד בבית הילדים. זה היה רע. ממש רע... היה אינטרקום והיתה אמא אחת שמסתובבת בין כל בתי הילדים ואם היית בוכה, היית מחכה לרחמי אללה. כולם בכו: ילדים חולים, ילדים עם סיוטים… לגדול בקיבוץ זה לא קל. במשך שנים אתה נתון לחסדי מערכת. אתה מגודל על ידי אנשים שהם לא משפחה שלך ואתה לא ילד שלהם"

הניסיון הקיבוצי לעצב מחדש את התא המשפחתי היה חריג כבר אז. שאר המדינה אולי ראתה בקיבוצניקים את מלח הארץ, אבל לא הזדרזה, למשל, לחפש לילדים פתרונות לינה אחרים מאשר בבית הוריהם.

"אני זוכרת שפעם הגיע בית ספר מרחובות לביקור בקיבוץ", סיפרה עוז. "הסבירו להם המון זמן איך מגדלים ילדים בקיבוץ. בסוף ילדה אחת הצביעה ואמרה: 'המורה, הילדים האלה יתומים?'. דנו אותנו ליתמות כפויה".

השמאל האמין תמיד שיש ביכולת האדם לעצב בכוח הזרוע את המציאות האנושית כך שתביא לגן עדן עלי אדמות. הדרך לכך, סברו הוגי השמאל מראשית הסוציאליזם ועד היום, עוברת לא בעבודה על המידות שתעדן את הטבע האנושי, אלא בפירוק המוסדות 'המדכאים'. כל מה שהיה יקר ומקודש בעבר נתפס כריחיים על צווארו של האדם המבקש לחיות משוחרר, חופשי, נאור. וכך משורר האינטרנציונל, המנונם של סוציאליסטים וקומוניסטים באשר הם שהיה גם, בגרסתו העברית, המנונה הרשמי של תנועת השומר הצעיר:
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה 
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל 
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה 
לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל, 
מָחָר – הַכֹּל. 

בדברי האתמול שנשלחו לפח האשפה של ההיסטוריה היה גם מוסד המשפחה. גברים ונשים המשיכו כמובן, להינשא ולהביא לעולם ילדים גם בימי האפלה האידיאולוגית העמוקה ביותר של רוסיה הקומוניסטית, אבל המשפחות כבר לא זכו יחס של פעם. אם העולם הישן ראה במשפחות מוסד מקודש וכיבד כמעט בלי גבולות את זכויות האפוטרופסות של ההורים, לשמאל היתה דעה אחרת. בשנותיה הראשונות של ברית המועצות, אחת המטרות העיקריות ששם הממשל לנגד עיניו היתה החלשת מוסד המשפחה. במקום להציב את הנאמנות למשפחה כערך עליון, הציבה המפלגה הקומוניסטית את הנאמנות לאומה – כפי שהיא מתוארת על ידי ראשי המפלגה – כדבר הנעלה מכל. מלשינים שהסגירו את בני משחותיהם הקרובים זכו לכבוד ויקר. נער בשם פאבליק מורוזוב שהסגיר את אביו שלו בפשע שעונשו מוות הפך לגיבור לאומי. כתבי תעמולה נרגשים ציטטו בדיווחיהם איך אביו קרא אליו נואשות מדוכן הנאשמים: 'פאבליק, אני אבא שלך!', רק כדי לשמוע את הבן משיב בקור: 'כן, הוא היה אבא שלי אבל אני לא רואה בו יותר את אבי. אני פועל לא כבן אלא כחבר המפלגה'.

אפילו רוסיה הקומוניסטית, עם זאת, גילתה תוך עשורים ספורים שהחלשת המשפחה היא פרויקט חסר תקווה. עוד בשנות העשרים, היחלשות קשרי המשפחה, לצד הקטסטרופה שהביאה מלחמת האזרחים, גרמה לגל של למעלה משבעה מיליון ילדים נטולי בית, שהמדינה התקשתה מאד לספק את צרכיהם. כך, בהדרגה, החלו הרשויות הקומוניסטיות להחזיר אחריות על הילדים לידי ההורים, לספק הטבות ותמריצים על נישואים ולידה, ולהתיר אפילו רעיונות אנטי-קומוניסטיים בעליל כמו ירושה.

הקיבוצים הישראלים יאמרו, כמובן, שהם מעולם לא הרחיקו לכת כמו רוסיה הקומוניסטית: בכל זאת הם לא היו מדינה אוטונומית, ולא יכלו לעשות כראות עיניהם בילדים. מה שהם כן יכלו לעשות היה לערוך בילדים ניסוי חברתי ענק ולהפריד אותם מהוריהם ברוב שעות היממה. רוב ההורים בימינו יתחלחלו מהרעיון להפקיד תינוק בן 3 חודשים במוסד מקומי ולראות אותו לשלוש שעות בלבד מידי יום, אבל בחברה הקיבוצית זו היתה מוסכמה מקודשת שאין לערער עליה. יוצרי המוסכמה הזו לא התכוונו להתאכזר לילדים: הם האמינו באמת ובתמים שלטובת המשפחה כולה יש להפריד את הילדים מהוריהם ולהעניק את האחריות לטיפול בילדים לחברה הקיבוצית כולה – ולא למשפחה האינדיבידואלית. את צלקות האידיאולוגיה הזו נושאים על פשם דורות של ילדים שגדלו בקיבוץ, שמגדירים עצמם 'ניצולי קיבוץ', וששורה של מחקרים מצאה כי הם סובלים יותר מריחוק רגשי ומקשיים ביצירת מערכות יחסים קרובות.

בהתחשב ברקורד הגרוע של השמאל הסוציאליסטי בענייני משפחה, אין ברירה אלא להתייחס בחשדנות גם להצעות נדיבות של מעונות חינם וחופשות לידה ארוכות. זה לא מקרי, למשל, שדווקא מדינות סוציאליסטיות נדיבות במיוחד כמו שבדיה וגרמניה, למשל, אוסרות מכל וכל על חינוך ביתי. בעל המאה הוא בעל הדעה, וככל שהמאות שהוא חולק רבות יותר, כך גם דעתו הופכת להיות שתלטנית יותר.

אין ספק כי תמיכה של המדינה במשפחות היא דבר נפלא כאשר היעד שעומד מאחוריה הוא חיזוק מוסד המשפחה. אבל הטבות כספיות כתמורה לנישול ההורים מחלק מהזכויות שלהם? נדמה לי שרובנו נעדיף להמשיך לשלם מחיר מופקע על מעונות.