מה הציל עשרה נערים מהפיגוע בברצלונה?

את הפיגוע הרצחני שהתרחש לפני כחודשיים בברצלונה קשה לשכוח. אך דווקא כעת, כחודש לאחר הפיגוע הנורא, מדהים להתוודע לסיפור שעולה על כל דמיון.

הסיפור נוגע לקבוצת נערים ישראליים שנסעה לברצלונה מספר ימים לפני הפיגוע. באחד הערבים הם יצאו לאכול במסעדה כלשהי במרכז קטלוניה. נער מהקבוצה בשם רון אמור, שמגיע בקביעות לשיעורי תורה ברמת ישי, בבית מדרשו של הרכז ר' אריאל פרץ, נכח בטיול. הנערים נכנסו לאחת המסעדות, אך רון התנגד לשבת במקום, בטענה שהמסעדה אינה כשרה והוא אינו מעוניין לאכול נבלות וטרפות.

בשיחת טלפון לשליח חב"ד בעיר התברר שבמרחק לא רב משם נמצאת מסעדה כשרה. בעקבות כך קמו כל הנערים ממקומותיהם ויצאו לחפש אחר המסעדה הכשרה. לא חלפו יותר מעשרה רגעים ופיצוץ עז הרס ומחק את כל המסעדה... הנערים ניצלו, הודות לשמירת הכשרות. הודות להשתתפותו של רון אמור בשיעורי התורה.

הנער רון אמור

קברי צדיקים במקום פינטבול

את הסיפור הבלתי יאומן הזה מספר לנו בהתרגשות הרב חיים פוקס, רכז תנועת הנוער 'אור ישראלי' – תנועה שהוקמה על ידי הרב יצחק דוד גרוסמן כבר לפני ארבע עשרה שנים והיא נחשבת לבבת עינו.

"לרב גרוסמן היה מאז ומעולם קשר עם בני נוער", מסביר הרב פוקס, "והקמת התנועה הגיעה כמענה לצורך שבא מהשטח - לתת מסגרת מעשירה לנערים שמגיעים מבתים חילוניים, בכל רחבי הארץ, ולספק להם תכנים וידע בנוגע לכל מה שנוגע לערכים, מידות טובות ויהדות. זו 'תנועה למצוינות ערכית', כפי שאנו מגדירים אותה.

"התנועה נפתחה עם חמישה סניפים בלבד, אבל במשך השנים היא הלכה וגדלה, עד שכיום אנחנו מונים קרוב ל-140 קבוצות בכל רחבי הארץ ונמצאים בכמעט 60 יישובים, עם יותר מ-6000 בני נוער שמגיעים לפעילויות. הקבוצות נפגשות בדרך כלל שלוש-ארבע פעמים בשבוע,  ויש גם סניפים בהם הפעילות נעשית ממש על בסיס יום יומי, שבעה ימים בשבוע.

"אחד מהאירועים המרגשים ביותר", הוא מוסיף, "נראה בכל שנה במעמד הסליחות, כאשר מגיעים יחד כ-6000 בני נוער לאמירת סליחות ברוב עם. בתחילה האירוע היה מתקיים בכותל המערבי אך בשנים האחרונות הוא עבר למירון. אירוע מרגש נוסף הוא בסיומה של כל שנה, כאשר מתבקשים התלמידים לשמור את השבת האחרונה של השנה. אנחנו מקיימים באותה שבת שלוש סעודות בסניפים ומתקבצים שם למעלה מ-3000 תלמידים ששומרים את השבת לראשונה בחייהם. בשנה האחרונה גם עשינו מבצע מעניין – הילדים התבקשו להצטלם עם פתקים שכתוב עליהם: 'גם אני שומר את השבת האחרונה', וזה תפס מדהים".

אבל מה גורם לנערים לבוא? מה הם בעצם עושים בסניפים?

"במפגשים מצפים להם אברכים שמבצעים את תפקידם בהתנדבות, והם פשוט משוחחים עם הבחורים, מוסרים להם שיחות ומשקיעים בהם. לא מדובר דווקא בלימוד תורה, אלא בשיחות באופן כללי בנושאי ערכים, מידות טובות, כיבוד הורים, וכדומה.

"בנוסף, יש להם הרבה פעילויות הנוגעות לחגי ישראל שהם עושים ביחד – בערב סוכות הם בונים יחד סוכות, בחנוכה מדליקים נרות, בפסח אופים מצות ובשבועות יש אלפי נערים שלומדים במשך כל הלילה. כמו כן, בחלק גדול מהסניפים יש לנו 'משחקיות' עם שולחנות סנוקר, שולחנות טניס, ועוד. כך, בנוסף לשיעורים שנמסרים במקום, הנערים גם משחקים. אבל אם שואלים אותי מה באמת מושך אותם, אני יכול להשיב שהנערים מרגישים פשוט שנעים להם, שיש מישהו שמקשיב להם ושומע אותם. בסופו של דבר התורה ממגנטת והם נמשכים".

עד היכן מגיעים הדברים אומר הרב פוקס שבחודשי הקיץ, בתקופת החופש הגדול, הוא נדהם לראות איך שמגיעים לכל אחד מהסניפים עשרות ילדים, במשך כל התקופה. "אף אחד לא מחייב את הנערים לבוא, אבל הם פשוט מגיעים, כי טוב להם אצלנו".

ויש לו גם דוגמא מרגשת במיוחד: "באחד הימים הוצאנו את הנערים לטיול בו היינו אמורים לעשות קיאקים ואחר כך פינטבול ולבסוף קברי צדיקים. כשסיימנו את הקיאקים אמר לנו הנהג שאין מספיק זמן לכל הפעילויות ולכן נצטרך לבחור או פינטבול או קברי צדיקים, כי אסור לו לנהוג יותר מ-12 שעות. הנערים קיבלו מיד החלטה ברורה, בלי שהרכז אמר להם מילה – הם מעדיפים קברי צדיקים ולא פינטבול. זה היה מרגש".

אחד הנערים שלח בקבוצה של הוואטסאפ לחברים

"במה הרב רוצה שנברך אותו?"

הרב פוקס מדגיש כי מדובר בנערים שמגיעים מבתים חילוניים לגמרי, רבים מהם לא פגשו דתיים מעולם. חלקם לא יודעים מהם תפילין ומהן ברכות, ממש כלום.

"לפני מספר חודשים פתחנו שיעור ביישוב צפוני כלשהו", הוא מספר, "והרכז הביא לנערים כיבוד וביקש מהם: 'תעשו ברכה'. הנערים לא הבינו ושאלו: 'במה הרב רוצה שנברך אותו?'

"לפני כשנתיים בא אלינו למדרשיה נער חדש והרכז הציע לו להניח תפילין. הבחור היה בן 16 אבל שאל: 'מה זה תפילין?' הרכז נדהם: 'מה? לא עשו לך בר מצווה?' והנער השיב: 'דווקא כן, עשו לי טיול לחו"ל'. הם באמת באים בלי שום ידע, בלי כלום, והם יוצאים עם מושגים בפרשת שבוע וביהדות, במידות טובות ובכיבוד הורים. זה נכנס להם למוח. איך אמר לי פעם נער? מאז שאני מגיע לשיעורים אני לא מצליח להוציא קללות מהפה'. אלו הישגים מדהימים. "ואגב", הוא מוסיף, "בפעילות שלנו אנו משתדלים באופן כללי לא לדבר כלל על שמירת מצוות, כי אנו יודעים שזה עלול להביא לחיכוכים ולא זו מטרתנו.

"זו גם הסיבה שכאשר יש נערים שמגיעים לפעילות בשבת על אופניים חשמליים, או ששולחים בשבת הודעות ווטצאפ עם תזכורת על כך שיש שיעור, אנחנו לא אומרים להם מילה אלא מקבלים אותם כפי שהם ולא מטיפים להם".

ובכל זאת, אין הורים שמתנגדים?

"יש מעטים מאוד שמתנגדים. הרוב מאושרים בכך שהם יודעים שהילדים שלהם נמצאים במקום טוב ולא עושים שטויות. במהלך השנים עברו אצלנו יותר מ-20,000 בני נוער ומעטים מאוד הם אלו שהוריהם התנגדו. לא תאמינו, אבל ממש לאחרונה היה נער שהגיע למדריך שלו וגילה לו בסודי-סודות שהוא עבר דירה ולכן לא יכול לבוא לשיעור. המדריך הציע שהוא יסיע אותו אחר כך עד לביתו החדש, ואז הנער גילה לו שהוא עבר יחד עם אמו להתגורר בכפר ערבי, וכמה שזה נשמע הזוי – הוא המשיך והגיע מתוך הכפר אל השיעור, בכל פעם מחדש, כי האמא בעצמה עודדה אותו. אז נכון, היו פה ושם כמה בלגנים קטנים כאשר הורים באו בטענות על כך שאנו מלמדים את ילדיהם יהדות, אבל לבסוף גם הם התרצו, כי הם ראו שהילדים מכבדים אותם יותר ומדברים יותר בעדינות, זה פשוט עשה שינוי בבית.

"הרכז שלנו בקריית טבעון סיפר לי לאחרונה על כך שבמהלך הקיץ הוא למד עם הילדים חוברת מיוחדת בנושא כיבוד הורים. כמה שבועות לאחר מכן הגיע אליו נער בן 16 שאמר לו: 'אני חייב לספר לך משהו. כבר כמה שבועות שאני לא מדבר עם ההורים שלי ולא מגיע הביתה. אני ישן אצל חברים, אבל אחרי כל מה שלמדנו אני מרגיש שזה לא טוב. מה אני יכול לעשות?' הרכז שמע את הווידוי שלו ושאל אותו: 'אתה גבר?' הוא ענה בחיוב, ואז הוא אמר לו: 'אם ככה אז תעשה מה שאני מציע – קח דף וכתוב עליו מכתב לאמא שלך, בו תספר על כך שאתה מתנצל. תקנה זר פרחים ותבוא הביתה עם זר ומכתב'. ובאמת זה מה שהיה. עוד באותו ערב הגיעה האמא של הילד לרכז ואמרה לו בהשתוממות: 'איך הצלחת לעשות את זה לילד שלי? כבר כמה שבועות שאנו מצפים שהילד יחזור הביתה, ואת הבלתי יאומן אתה עשית'".

סיפור שכתב אחד הנערים בקבוצה

הצילום של התלוש

סיפוק שאין כדוגמתו

הרב פוקס בעצמו, מתוקף תפקידו כרכז התנועה, נוהג לנסוע מידי ערב לאזור אחר בארץ, כדי לבקר בסניפים ולנהל את הפעילות. "העבודה היא מאוד אטרקטיבית, אך גם מתישה, כי היא דורשת הרבה חדשנות ויצירתיות. אנחנו כל הזמן מנסים ליזום דברים חדשים – מבצעים, הגרלות, פעילויות, כי חשוב לנו לעניין את הילדים", הוא מסביר.

מה נותן לך כוח בפעילות האינסופית הזו?

"מה השאלה? הסיפוק הענק, זה סיפוק שאי אפשר לתארו במילים. הנה, רק אתמול בערב הגעתי לאחד היישובים, שם סיפרו לי שהשיעור מתקיים הפעם בביתו של אחד האברכים שלומד עם הנערים. מה שהתברר הוא שהאברך עבר דירה באותו יום ולא רצה לוותר על השיעור, אז הנערים באו ללמוד בביתו החדש.

"ראיתי אותם יושבים שם  על ארגזים והוא הסביר לי: 'הגעתי למסקנה שבמקום להביא עשרה אברכים לרגל הכניסה לבית, עדיף לי להביא את הנערים, הם בוודאי יברכו לי את הבית'. וזה כל כך נכון, כי כל מי שמתעסק בעבודה הזו מרגיש את הזכות העצומה לעבוד עם בני הנוער. מדובר בנערים שמגיעים לעתים מרקעים לא פשוטים, חלקם הוצאו ממעגלי פשע או סמים ופשוט נהיו בני אדם. כל מי שפוגש אותם מבין כמה שליחות יש כאן וכמה סיפוק".

ולסיום לא מתאפק הרב פוקס מלספר את הסיפור הבא: "זה היה במלחמת צוק איתן. היו התקפות חזקות באזור הדרום ואחד מהנערים שהתגורר בשדרות הגיע לאזור המרכז כדי להירגע מעט מהטילים. הוא התגורר אצל קרובי משפחה ברמת גן ובאותם ימים הוא התארח בסניף שלנו ברמת גן מידי יום. לאחר כשבוע וחצי הוא התקשר להורים שלו והודיע להם שהוא רוצה לחזור הביתה, אבל לבסוף נודע לו שיש בדיוק פעילות בסניף באותו ערב, אז הוא החליט להישאר עוד יום נוסף ולחזור רק למחרת. "בדיוק באותו לילה", מסיים הרב פוקס בקול רועד, "נפל טיל בביתו של הנער בשדרות, בדיוק בחדר שלו. מי יודע מה היה קורה אילו הוא לא היה נשאר ללמוד באור ישראלי?"