הלכות חולה שיש בו סכנה וגוסס – חלק א’

מבשר טוב

מצוה רבה להאיר פנים לחולה ולשמח את לבבו בדברים המשמחים אותו. וישתדל לבשר לו בשורות טובות ומשמחות, כמו שאמר שלמה המלך בחכמתו (משלי טו ל): "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב, שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם". קל וחומר שאין לבשר לו שום בשורה רעה שתגרום לו צער.

אין להודיע לחולה מסוכן על אדם אחר שנפטר, אף שהוא קרובו ומכרו, שמא תטרף דעתו ויחלש. ואם נודע לו שקרובו נפטר, אינו קורע את בגדו, ואין בוכים בפניו, כדי שלא ישבר לבו. (שלחן ערוך יורה דעה סימן שלז. א לח)

שתיקה יפה לך

חולה שחלה בחולי מסוכן שעל פי רוב אין תרופה למכתו, ה' יצילנו, אין להודיעו שזהו מצבו, שמא ישבר לבו ויתייאש מן הרחמים וירע מזלו חס ושלום.

יש לדעת, כי כאשר שׂם החולה מבטחו בה' שירפאהו ומתפלל על זה, יוכל לבטל את הגזירה וחיו יחיה, כי אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים (מסכת ברכות י ע"א), ואדרבה תפילת החולה על עצמו מקובלת יותר מתפילת אחרים. ואם התפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר (תהלים כז יד): "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'", קווה וחזור וקווה (מסכת ברכות לב ע"ב), כי שמא מתחילה לא היתה שעת רצון, ועתה היא שעת רצון, שנאמר (ישעיה מט ח): "כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ, וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ". וכתב המאירי, לעולם יהיה לבו של אדם בטוח שהתפילה שנעשית כתקנה, מבטלת הגזירה; ולכן אמרו חז"ל (מסכת בבא בתרא קטז ע"א): כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם שיבקש עליו רחמים, שכיון שהחכם עוסק בתורה תמיד, ובתורתו יהגה יומם ולילה, תפילתו מקובלת יותר ונשמעת במהרה. וכמו שאמרו (מסכת בבא מציעא פה ע"א), תלמיד חכם המלמד תורה לרבים, אפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו, שנאמר (ירמיה טו יט): "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל, כְּפִי תִהְיֶה". וכתב הרמ"א שילך אצל חכם "שבעירו" שיתפלל עליו. ובאר בשו"ת שבט הלוי, כי החכם שבעירו יש לו דין רבו, והרב עם תלמידיו יש לו שייכות לנשמתם, ומסוגל הוא להעביר את רוע הגזירה. וכתב הנמוקי יוסף, שכן המנהג בצרפת שכל מי שיש לו חולה, מבקש מאת הרב התופס ישיבה לברכו. וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו "רפואה וחיים" בשם הגאון רבי יהושע אברהם שהיה רגיל לומר לכל מי שהיה לו חולה בתוך ביתו: למה תשקלו כסף לרופאים, לכו אצל חכם ירא שמים, והוא יתפלל בעדו, ותנו צדקה לרפואתו, ותראו את מעשה ה' כי נורא הוא, רופא חינם ונאמן. וכתב הגאון רבי חיים מוולוז'ין: "מעשה באדונינו רבי דוד הלוי בעל הטורי זהב, שאשה אחת צעקה אליו: "אהה אדוני, הנה בני הילד חלה וכפסע בינו ובין המוות, ואל התורה של אדונִי אני צועקת, כי הקדוש ברוך הוא והתורה הם אחד", ויאמר לה הרב: "הלא זאת אעשה לך, דברי התורה שאני עוסק בה כעת עם תלמידַי, אני נותנם במתנה לבנך אולי בזכות זה יחיה, כמו שנאמר (דברים לב מו): "שִׂימוּ לְבַבְכֶם... לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת... כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים", וכך היה וחיה". וכתב רבנו בחיי: כח התפילה גדול אפילו לשנות את הטבע ולהינצל מן הסכנה, כי לא יפלא מה' דבר, כי הוא רופא חינם רחמן ונאמן. ע"כ.

מה גם שמעשים בכל יום, שהרופאים טועים בהשערתם, או כשעדיין המחלה בראשיתה ויוכל להתגבר עליה ויחיה. ועינינו הרואות כמה וכמה בני אדם שחלו במחלה מסוכנת, ובחסדי השם יתברך שהוא רופא רחמן ונאמן, התרפאו על ידי טיפולים שונים ותרופות מסויימות. וכמו שאמרו חז"ל (מסכת עבודה זרה נה ע"א): בשעה שמשגרים את היסורים על האדם, משביעים אותם: שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני, ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני, ועל ידי סם פלוני, שנאמר (דברים כח נט): "וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים", רעים - בשליחותם [שמייסרים את הגוף], ונאמנים - בשבועתם [לצאת בזמן שנקבע להם].

והנה במחלה הידועה אי אפשר תמיד להסתיר הדבר מן החולה, שהרי פעמים שיש צורך לקבל טיפול על ידי הקרנות וכימותרפיה לרפואתו, והחולה צריך לשתף פעולה עם הרופאים, ואי אפשר לטפל בו מבלי להודיעו על מחלתו, לכך ההכרח לא יגונה להודיעו, כיון שהכל נעשה לטובתו; אך כל שאפשר שלא לגלות לו על המחלה אשר תקפה אותו, אל יגלו לו. (א כט, עד)

כי בשמחה תצאו

חולה השואל את הרופאים על מצבו, ישיבוהו שבעזרת ה' יתברך יש תקוה טובה שיחזור לאיתנו, אף אם לדעתם אין האמת כן, ויפריחו בו רוח שמחה ותקוה טובה. [ורמזו בפסוק (ישעיה נה יב): "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ", שעל ידי השמחה יוצאים מכל הצרות.] ואותם רופאים המגלים לחולה את מצבו, ומייאשים אותו, עוונם גדול. ואפילו החולה הוא אביו שחייב לשמוע לו, ומצוהו שיודיעו את האמת על מצבו, וגם אומר שמוחל על צערו, אין לבן להודיעו, מאחר שאין צערו מחול, ואינו רשאי לצערו, ומכל שכן כאן שעלול להסתכן.

ברור שאין להתחשב ב"כללי האתיקה [המצפון] הרפואית" הקובעים שעל הרופא לגלות לחולה את כל האמת על מצבו, כי כללי האתיקה של תורתנו הקדושה אינם כן; ועל רופאים שכאלו אמרו חז"ל (מסכת קידושין פב ע"א): "טוב שברופאים לגהינם". ומסופר בנביא על בן הדד מלך ארם, שהיה חולה ושלח את חזאל שישאל את אלישע הנביא, אם יחיה מחולי זה? כמו שנאמר (מלכים ב ח ח): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל חֲזָהאֵל, קַח בְּיָדְךָ מִנְחָה וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְדָרַשְׁתָּ אֶת ה' מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר, הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה? וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ... וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֹּאמֶר: בִּנְךָ בֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה? וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע: לֵךְ אֱמָר לוֹ חָיֹה תִחְיֶה, וְהִרְאַנִי ה' כִּי מוֹת יָמוּת". (א עד)

העצבות אינה מן השמים

כתב רבנו יוסף חיים (אדרת אליהו פרשת ויקהל): והנה דע לך ידידי, כי מידת העיצבון, מלבד שהיא צער הנפש, הנה היא גם צער הגוף מאוד ומזקת לגוף הרבה. וכמה חולאים רעים ימשכו ממנה, בר מינן. ומכה זו של מידת העיצבון, היא "מעשה ידי אדם", דהיינו שכל מכה שלא תבוא על האדם, ודאי היא גזירה מן השמים, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה, ואם כן הכל גזור מן השמים. אבל העיצבון, האדם הוא שמביאו על עצמו, ומן השמים לא גזרו עליו שיהיה לו מכה זו, יען כי העיצבון הוא דבר מגונה ושָׂנוּי לפני הקב"ה. ואפילו על עוונותיו אין ראוי לו להיות נעצב הרבה. ואם מן השמים יגזרו על האדם יסורים חס ושלום, הנה הקב"ה רוצה שהאדם יקבל את היסורים בשמחה, וזהו הניסיון שעושים לאדם תמיד, לראות אם מקבל את כל היסורים הבאים עליו בשמחה או לא. ואם כן אי אפשר שבשמים יגזרו עליו עיצבון. ועוד, כי עיקר העיצבון שיהיה לאדם, על פי הרוב יבוא מחסרון אמונה, שאם היה לו אמונה והבטחה בה' יתברך כראוי וכמצטרך, ודאי לא יבוא לידי עיצבון, ואם כן איך שייך שתהיה מידת העיצבון גזירה מן השמים?! ואם כן מוכרח לומר שזו המכה הקשה, היא "מעשה ידי אדם", כלומר הוא עצמו הפועל ומביא עליו מכה זו. ולכן ישים מבטחו בה' יתברך, ויעורר לבו בשמחה וגילה. ע"כ. (ועיין הרחבת הדברים בחוברת "ראש חודש בהלכה ובאגדה" עמוד 74)

לא לפרסם

אין טוב לספר ולפרסם על חולה שנמצא במצב מסוכן, כדי שלא ירע מזלו. ומכל מקום אם הכביד חוליו, מותר לפרסם הדבר לרבים כדי שיתפללו עליו.

בספר ויצבור יוסף כתב: מעשה באחד שחלה במחלה הידועה, ואמר לו האדמו"ר רבי אלעזר אביחצירא זצוק"ל שאם ישמיד את הצילומים, ויבקש מהרופא המטפל בו שלא יגלה דבר זה לאף אדם, יתרפא בעזרת השם, וכך עשה והתרפא. אך לפעמים עדיין היה חש בכאבים, אמר לו הרב, כיון שהרופא יודע מזה, לכן פעמים יש לו כאבים, אבל כשימות הרופא, יפסקו גם הכאבים. וכך היה, שלאחר שמת הרופא, לא הרגיש כאבים כלל. והטעם בזה, כי לא תמיד עושים בשמים נס גלוי, ולכן כאשר השמיד את המסמכים, ובטח בהשם יתברך, התרפא, שאז כבר הנס אינו גלוי לעין כל. ובספר שומר אמונים כתב, שאם נדמו לאדם איזה מיחושים, לא יספרם לשום אדם. וזוהי סגולה שיתבטל החולי מאליו. (ד פז)

מעשה באדם שחלה במחלה קשה ונזקק לניתוח דחוף בחו"ל. כאשר בא לבקש ברכה מהגאון רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל, שאל אותו האם לספר להוריו על דבר המחלה, דבר שבוודאי יגרום להם לדאגה וצער. דעתו של הרב היתה נחרצת: "עליך לספר להוריך את האמת! אולי יכול אתה להמעיט מהם בחומרת המצב, אך עליך לספר על המחלה ועל סכנת החיים הכרוכה בה. חשוב מאוד לספר להם, כדי שיתפללו עליך ויעתירו עבורך. בפועל אמנם אינם יכולים לסייע לך במאומה, אולם עליך לדעת, כי לתפילה של אבא ולדמעה של אמא יש כוח גדול ורב בשמים! על התפילות האלו אסור לך לוותר בשום פנים ואופן!" ("אורחות הבית" עמוד רו)

בזכות מה חזר לחיות?

אמרו חז"ל: שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבם: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו. ומעשה ברב הונא שחלה ונפטר לאותו עולם [מוות קליני], כיון שחזר לחיות, אמרו לו תלמידיו, רבנו במה פטרוך באותו עולם? אמר להם: בניי, אשריו מי שאינו עומד על מדותיו. העבודה [לשון האמנה], באו כתות של מלאכי השרת ולימדו עלי זכות, ולא קבלו מהם. עד שבא מלאך אחד ואמר להם: "על מי אתם מלמדים זכות, שמא על זה שמעולם לא עמד על מדותיו"? מיד פטרוני ממיתה לחיים. (אוצר המדרשים. השווה מסכת ראש השנה יז ע"א)