למה הנשיא ריבלין מזהיר פתאום מפני מהפכה – ולמה השמאל מריע לו?

נשיאים במדינת ישראל מעולם לא היו בעלי עוצמה רבה במיוחד. התפקיד נתפר מלכתחילה כדי להיות טייטל סמלי ונטול תוכן, בימים בהם ראש הממשלה בן גוריון חיפש מקום בטוח להחנות בו את המנהיג הציוני המזדקן חיים וייצמן. וייצמן קיבל את הכבוד, ההדר, ותרועת הנשיא. בן גוריון השאיר את כל הכוח אצלו בידיים. המסורת הזו נמשכה באדיקות עם כל הנשיאים הבאים. לא פלא שכאשר הוצע לגולדה מאיר כמה עשורים לאחר מכן לרוץ לנשיאות, היא דחתה את ההצעה באמירה: 'אני עוד לא עובר-בטל'.

חוסר המשמעות של המשרה מאפשר לה גם להמשיך להיות מאוישת בדרך שנויה במחלוקת: הצבעה חשאית של חברי הכנסת, במקום בחירה ישירה של הציבור, או לפחות בחירה גלויה בכנסת. אבל על אף שהחוק בישראל לא שינה שום דבר באשר לסמכויותיו של נשיא המדינה, בשנים האחרונות התפקיד תופס יותר יותר מקום בבימה הציבורית. שמעון פרס המנוח התחיל במסורת הזו – ורובי ריבלין, לכאורה יריבו האידיאולוגי, ממשיך באותו קו.

פרס היה פרס. עם עברו הפוליטי העשיר והיוקרה הבינלאומית שלו, אף אחד לא ציפה ממנו לשבת בשקט בבית הנשיא ורק לחייך מידי פעם לאורחים מחו"ל. אבל אפילו פרס, שדיווחים עיתונאיים סיפרו כי הוצאות תפעול בית הנשיא בימיו היו אגדיות, השתדל לא להתעמת עם הממשלה בפומבי. פרס ללא ספק חלק פעמים רבות על נתניהו, אבל בדך כלל הוא לא ניסה להשתלח בו בפומבי.

אז מה קורה לריבלין, אתם אולי תוהים? למה דווקא הנשיא שגדל בתנועת בית"ר והיה בשר מבשרו של הליכוד הופך נאום טכסי להטפה אופוזיציונית עזה שמקבלת מחיאות כפיים מהשמאל וביקורת עזה מהימין? אם זה מה שמטריד אתכם, כל מה שאתם צריכים הוא להיזכר בסיבוב הבחירות האחרון לנשיאות. נתניהו, שחוסר אהדתו לריבלין גרם לו ליטול ממנו את פטיש יושב ראש הכנסת, לא חפץ כלל להפוך את יריבו לנשיא. הוא עשה הכל כדי למנוע מריבלין להגיע לבית הנשיא, כולל ניסיון לבטל כליל את מוסד הנשיאות. הלשונות הרעות אומרות שאפילו כשנדחק לקיר ונאלץ לתמוך בריבלין מהשפה לחוץ, כשעמד בקלפי הנסתרת בחר להצביע עבור מאיר שטרית ולא עבור ריבלין, בן מפלגתו.

ריבלין אולי כועס בצדק על ראש הממשלה נתניהו, אבל בשנות כהונתו הקצרות היא הצליח להשניא את עצמו על הימין ממנו הגיע בגלל האופן בו הוא בחר למצב את עצמו בהשוואה לממשלה. במקום להתמקד בהתנגדות אישית לנתניהו, ריבלין בחר במסווה אידיאולוגי. אולי הוא מאמין באותם אידיאלים שעליהם או מטיף בכל נאום ציבורי או ריאיון לעיתונות, אבל אין ספק שמצביעי הליכוד שהכניסו אותו קדנציה אחרי קדנציה לכנסת הזדהו יותר עם ריבלין של 'בוקר טוב מירושלים' מאשר עם ריבלין שנואם בלי הרף על זכויות אדם, דמוקרטיה, וקדושת בית המשפט העליון.

עניין בית המשפט העליון הוא סוגיה כאובה במיוחד. אם יש עניין שכמעט כל חברי הקואליציה תמימי-דעים לגביו הוא העובדה שבית המשפט העליון אולי טורח להזכיר השכם והערב שיש שופטים בירושלים, כאמירתו המפורסמת של מנחם בגין, אבל הוא עצמו לא ממש טורח לזכור שיש גם ממשלה וכנסת בירושלים. תקצר היריעה מלפרט את כל המקרים בהם התנגש בג"ץ בעוצמה בעמדות הממשלה והשליך אל פח האשפה של ההיסטוריה חוקים שחוקקו בעמל ויגיעה, או צעדי מדיניות שהושקעה בהם מחשבה רבה. כך נקרע לגזרים חוק גיוס שנכתב בלהטוטנות זהירה כדי למנוע קרע חברתי בעם. כך נאסר על המדינה לגרש למדינה שלישית, בטוחה, מהגרים אפריקאים שהגיעו לכאן פשוט כדי להבטיח לעצמם תנאים כלכליים טובים יותר. כך נבעטה לצד התנגדות הממשלה לפתיחת מרכולים בשבת בעיר תל אביב – השופטים סברו שהם יודעים טוב יותר איך ליישם את חוק שעות המנוחה הישראלי.

בימיו כחבר כנסת של הליכוד, ריבלין הביע לא פעם דאגה על התערבותו האגרסיבית של בית המשפט בתהליכי חקיקה. אבל הימים הללו הם הרחק מאחוריו. בנאום שנשא שלשום בפתיחת מושב הכנסת, התבטא ריבלין כך:

"אנו עדים היום לרוחות של מהפכה או הפיכה שנייה. שלטון הרוב הוא השליט הבלעדי. תחת מציאות שבה 'הכל שפיט', צומחת מציאות שבה 'הכל פוליטי'.. (זה) נראה כניסיון מתמשך להחליש את שומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית... יש ניסיון להלך אימים על בית המשפט, להחליש אותו כמוסד ולהזמין את הציבור לערער על סמכותו... כיצד בית משפט עליון מאוים, קונפורמי, חסר שיניים, יכול להיות אינטרס של מדינת ישראל ושל הדמוקרטיה הישראלית?".

על אף שהצהיר כי הוא עדיין מחזיק באמונתו שיש להיזהר מהשגת גבול הרשות המחוקקת על ידי הרשות השוטפת, בכל נאומו הארוך, ריבלין לא מצא לנכון לזכות את בית המשפט העליון ולו במילה אחת של ביקורת ספציפית. אפילו לדעת פרשני שמאל, בג"ץ לוקה בקוצר ראייה כשהוא פוסל חוקים כמו חוק הגיוס רק בגלל אידיאל שאיש לא מאמין בו כמו גיוס לכל. מה טעם להתעקש על דבר שלמדינה אין יכולת או רצון ליישם, כמו גיוס בחורי הישיבות? לבג"ץ הפתרונים. ריבלין לא ראה לנכון לבקר את חוסר הרציונליות של השופטים האקטיביסטים, גם לא לדבר על העובדה – אותה ציינה שרת המשפטים אילת שקד לא פעם – שהשופטים נותנים עדיפות מוחלטת לזכויות הפרט על פני הזכויות הלאומיות.

כך הגענו למצב הנוכחי, שבו מפלגות הימין והמפלגות הדתיות מתרעמות בפומבי על ריבלין (בכל זאת הוא נבחר בקולותיהן לנשיאות!) בעוד האופוזיציה מריעה ומוחאת לו כפיים. כל האינדיקציות מוכיחות שהמגמה הזו רק תמשך: ריבלין ימשיך להציג את עצמו כיריב אידיאולוגי לנתניהו ומקורביו, ועל הדרך ייצג עמדות רחוקות מאד מאלה של מצביעי המפלגות שתמכו בו. מי יודע, אולי אחרי תיאטרון האבסורד הזה, הכנסת תבטל הפעם את מוסד הנשיאות.

צפו: שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, מתנגד בחריפות לדבריו של ריבלין: