הטור המאויר לפרשת לך לך: את המשפחה צריך לקחת איתנו

השבוע קיבלתי תוכחה עוצמתית מאד, שנתנה לי מושגים חדשים בנוגע לפסוק "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"...

הדברים הוטחו כלפי בשיחת טלפון "חריפה" מבן משפחה קרוב.

"תדע לך שזה לא בסדר שלא התקשרת להגיד שנה טובה! בכל שנה אני מתקשר אליך, והשנה חיכיתי לראות מה תעשה אם לא אתקשר. ראש השנה עבר, ושום דבר... לפני יום כיפור ציפיתי שתיזכר, שום דבר. עבר יום כיפור, הגיע חג סוכות וחשבתי שאולי אז תואיל בטובך להרים טלפון ולפחות לשאול לשלומי, אפילו בלי שנה טובה... אבל שום דבר! גם לאחר סוכות ניסיתי להיות סובלני עוד כמה ימים אך צלצול הטלפון לא נשמע! זהו, נמאס לי! אתה, שחזרת בתשובה ונהיית צדיק כזה, לומד בכולל, כותב ספרים, מתפלל כל היום, אחרי כל זה אתה שוכח מהמשפחה? אז כל מה שאתה עושה לא שווה כלום! בסה"כ להתקשר ולהגיד שנה טובה?! אני בטוח שלא שכחת להגיד שנה טובה לכל החברים שלך בבית הכנסת ובכולל!".

נאלמתי דום.

לא ידעתי כיצד להגיב. הוא ממש עשה לי "איפון" (בשפת הג'ודו), ולמי שלא הבין, נטרל אותי, הפך לי את הגוף עם הראש הישר לתוך הרצפה. בלי מזרון.

אוי, כמה שזה כאב, בעיקר בגלל שהוא צודק. אין תירוצים. כל מה שיכולתי להעלות בדעתי כתירוץ לא היה מתקבל.

"אתה צודק", בעלתי את הרוק, "אני מבקש סליחה, טעיתי. לא שמתי לב".

"לא שמת לב? עשר שנים אתה לא שם לב! מאז שחזרת בתשובה לא היתה פעם אחת שהתקשרת להגיד חג שמח!".

וואי, וואי... עכשיו הוא ממש עשה לי וידוא הריגה.

רציתי שהאדמה תבלע אותי, הייתי מוכן לחזור אחורה ולתקן את הכל! מה היתה הבעיה להגיד חג שמח? איך יכול להיות שלא התקשרתי בשנים האחרונות?

התחלתי לשחזר בראשי את השנים לאחור. גדלתי בקיבוץ, לאחר מכן עברנו להתגורר במושב בצפון, שירתתי בצבא, למדתי, התחתנתי, חזרתי בתשובה, ולא אמרתי שנה טובה.

הוא צודק.

מה אני שווה?! מה אני שווה?! "איפה הייתי? איך לא שמתי לב?" אמרתי בכל רם.

"אני אגיד לך" ענה בכעס, זה עניין של סדר עדיפויות, אתה קם בכל בוקר להתפלל, נכון? יש אפשרות שיום אחד לא תקום כי שכחת שצריך להתפלל?".

"ברור שלא, אין דבר כזה, זה חשוב מאד!".

"יפה, כמו שאמרתי, סדר עדיפויות! כמו שאתה לא שוכח ללכת להתפלל כי זה חשוב, ככה אתה צריך לדאוג לפחות פעם בשנה להגיד שנה טובה, כי זה חשוב! שתהיה לך שנה טובה!".

אמר וניתק את הטלפון.

התביישתי, ממש חילול ה'.

אני כותב את הדברים לתועלת הקהל הקדוש, כדי שתלמדו ממני – או יותר נכון, אל תלמדו ממני, שחס ושלום לא תחזרו על אותה טעות.

במובן מסוים אנחנו מתרחקים מהמשפחה בצדק, לעיתים מרחק פיסי ובעיקר מרחק רוחני. אבל בהמשך, נוצר פער בתפיסת עולם היהדות, ובגלל העובדה שהם אינם שומרים תורה ומצוות, אנחנו עלולים לטעות ולחשוב שלא ממש מעניינים אותם החגים, השבתות או שאר המועדים.

מחובתנו כעובדי ה' להיות מעין חלון הראווה שלו. בואו נשתדל לשמור על קשר, אפשר גם עכשיו להתקשר להגיד שנה טובה או לדרוש לשלומם, אף פעם לא מאוחר מדי!

ברוך ה', מתוך המקרה למדתי לקח גדול וגם יצא לי חידוש:

כתוב: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך..."  באמת לפעמים בן אדם צריך להתנתק ממקומו הישן כדי שיוכל להתקדם ולהתפתח.

אך בהמשך כתוב: "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'... ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם...".

מכאן ניתן ללמוד שעם כל הקושי, ולמרות ההתנתקות, את המשפחה שלנו צריך "לקחת איתנו", כלומר, לשמור על קשר ולא לשכוח אותם בצד הדרך, לפחות להרים טלפון מידי פעם...

השורה התחתונה:

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"

כבעלי תשובה עלינו להיות זהירים במיוחד ולהישאר עם היד על הדופק, כיוון שאחרים "מחפשים אותנו בסיבוב" אחרי כל צעד ושעל שאנו עושים. כל דבר נבדק בזכוכית מגדלת!

הטענה של "אתה בחרת בדרך הזאת" היא למעשה ציפייה מאיתנו שנתנהג כמי שבחרו לחיות בדרך של תורה, עבודת המידות וכיבוד הורים. ושחס ושלום לא נשכח את זה... מבחינתם, אסור לנו להיכשל!

שאלו את החפץ חיים מה העניין של ההקפות בשמחת תורה? ענה להם החפץ חיים בדיוק עוצמתי שנוגע לכולנו. כל העניין של ההקפות הוא: כאשר אתה רוקד עם ספר התורה מאושר וגאה, שים לב טוב שבדרך אתה לא דורך על אף אחד!