"סבא אף פעם לא סיפר דבר, ופתאום הוא פתח את פיו"

למי מאתנו אין סיפור חיים? דומה שכל אדם שגדל וחי בעולמנו, נושא עמו סיפור מרתק על מאורעות שחווה, דמויות שפגש, מלחמות ששרד או קשרים משפחתיים שנטוו. כאשר מדובר באדם שאינו צעיר, סיפור החיים שלו מרתק עוד יותר, וגם יש לו עניין להעבירו לדורות הבאים.

אולם למרות שסיפורי חיים קיימים למכביר, מעטים הם האנשים שיודעים להעלות את זיכרונותיהם על הכתב. לא פעם ניתן לראות שבשלב מאוחר מידי, אחרי שהסב כבר הולך לעולמו או שאינו מסוגל עוד לשתף ולזכור, נאנחים בני משפחתו: "חבל שהוא לא סיפר, חבל שלא כתבנו, שלא תיעדנו..."

אל תוך המקום הזה והצורך הגדול בתיעוד של סיפורי חיים, נכנס ארגון 'יד שרה' לפני כעשרים שנה. באותם ימים ייסד הארגון פרויקט להעלאת סיפורי חיים על הכתב. הפרויקט נוהל על ידי הגב' לילי זוהרי, שעשתה זאת בעיקר למען ניצולי השואה, כדי שהם יוכלו לספר את סיפור חייהם. המטרה הייתה לא להתמקד רק בשואה, אלא גם בכל המעטפת, ולאפשר להם לספר הכל – על מה שהיה לפני המלחמה, על הדורות הקודמים וגם על מה שעבר עליהם אחרי המלחמה. לאחר מכן ניהלה את הפרויקט גב׳ רבקה אביחייל במסירות רבה, ואף הומלצה על ידי המתנדבים לקבלת פרס יקירת ירושלים, אותו אכן קיבלה. 

"הפרויקט היה מבוקש ביותר", מספרת לנו ורדה בר-און, האחראית כיום על סיפורי החיים באזור ירושלים – הסניף הגדול ביותר מתוך 30 סניפי יד שרה הקיימים בארץ שמפעילים את הפרויקט. ורדה עצמה הצטרפה לפרויקט לפני כשש שנים, והיא מנהלת את התחום בהתנדבות יחד עם שותפתה המסורה - המתנדבת שרה אלבג.

בספר החיים

ורדה עצמה דווקא לא באה מתחום הכתיבה והספרות. "אני אחות, מיילדת במקצועי", היא מפתיעה, "ובעלת תואר שני במנהל. בעברי נמניתי על מקימי הדסה הר הצופים וניהלתי שם את מחלקת חדרי הלידה. סיימתי את תפקידי כסגנית מנהלת סיעוד בהר הצופים וכמנהלת חטיבה של שבע מחלקות. אני זוכרת שבעודי צעירה ממש, כשלמדתי בבית הספר לאחיות, הוצב על יד בית החולים מעין קרון קטן וישן שבו מיקם אורי לופוליאנסקי את 'יד שרה'. זה היה ממש ראשיתו של הארגון שהתחיל אצל לופוליאנסקי בבית. אני זוכרת שכבר אז חשבתי בליבי שזה פרויקט יפה, ואולי פעם כשאפרוש אצטרף אליו. כעבור כמה עשרות שנים, זה בדיוק מה שעשיתי. כשהגעתי לגיל פרישה הייתה לי חברה שהתנדבה אף היא ביד שרה והיא אמרה לי: 'הכי מתאים לך זה שירותי בית וקהילה'. פניתי לאגף שירותי בית וקהילה שנמצא בניהולה של ענת בן זקן, ושם הציעו לי את התפקיד הזה. למעשה אין בו שום השקה לתפקיד בו עסקתי בחיי, מעבר לעובדה ששניהם תפקידים ניהוליים, אבל אני מתחברת אליו מאוד ומרגישה שליחות עצומה".

כאשר ורדה מספרת על הפרויקט היא מציינת כי למרות שהוא קיים במשך עשרים שנה הוא כמעט לא עבר שינויים, ונשאר במתכונת זהה. "כל מי שניסה אי פעם לתעד סיפורי חיים יודע שיש לא מעט דרכים לעשות זאת", היא מסבירה, "יש כאלו שמתעדים את הסיפור בקבוצות, יש שעושים זאת יחד עם המשפחה, אפשר גם לתעד בסרט, או באמצעות שאלות ותשובות. אנחנו בחרנו לתעד על ידי סיפור אישי. האדם שמספר לא מתראיין ואנחנו לא מתערבים באמצע הסיפור עם מילים משלנו או בשאלות ותשובות. מדובר בסיפור בגוף ראשון שהאדם מספר על עצמו".

מהו התהליך שנדרש כדי להוציא ספר?

"התהליך מתבצע תמיד בדרך הבאה: המתנדב שלנו פוגש את האדם שמספר את הסיפור והוא מספר לו את סיפורו, בהרחבה ובצורה מפורטת. לא אכפת לנו אם הוא מספר לפי הסדר, או שמקדים את המאוחר ומאחר את המקודם, כי בכל מקרה הספר עובר לאחר מכן עריכה והגהה. בדרך כלל המתנדב פוגש את הקשיש במשך שנים עשר מפגשים בממוצע, ובסיומם נדרשת עבודה של כמה חודשים נוספים, עד שהספר מוכן. ברוב המקרים זמן הכנת הספר לוקח לפחות שמונה חודשים. בסיום העבודה מקבל המספר את הספר בעותק אחד ויחד אתו דיסק שבאמצעותו הוא יכול להוציא עוד כמה עותקים שהוא רוצה בכל בית דפוס".

מה שכן השתנה עם השנים, לדבריה של ורדה, זו העובדה שהפרויקט כבר אינו מיועד רק לניצולי שואה. "במשך השנים האחרונות רבים מניצולי השואה כבר אינם אתנו, וגם אלו שנשארו לא בהכרח רוצים לספר את סיפוריהם. אומנם יש עדיין ניצולי שואה, אבל הרבה פחות. לכן הפרויקט שלנו כיום מותאם לכל אדם שמעוניין בכך".

(צילום: shutterstock)

ומיהם אלו שמעוניינים להעלות את סיפורי חייהם על הכתב?

"מי לא?" היא עונה בשאלה, "כמעט כל אדם רוצה לספר, וכמעט לכולם יש גם על מה לספר. אבל באופן עקרוני אנו מציעים את השירות הזה לאנשים מבוגרים, חלקם אפילו בשנות התשעים לחייהם. יש כאלו שאומרים לנו: 'אף פעם לא סיפרתי את הסיפור שלי, כעת זו הפעם הראשונה שאני פותח את הלב...'

מה גורם להם לפנות אליכם?

"המספרים פונים אלינו בגלל כל מיני סיבות, לאחר ששמעו עלינו משכנים או מחברים, מבני משפחה או מעובדים סוציאליים. אנחנו בשלב הראשוני מבקשים לנהל שיחה אישית עם כל אחד מהמספרים. גם אם הבת פונה אלינו כדי שנכתוב על אמא שלה, אנחנו מבקשים לשוחח דווקא עם האמא, כדי לראות שבאמת אפשר להוציא מהדברים ספר. לא פעם קורה שבני המשפחה מאוד רוצים שהסב יספר את סיפורו, אבל הוא נמצא כבר במצב קשה מאוד ולא מסוגל. יש מקרים אחרים שבני המשפחה מחפשים תעסוקה לסבא, אבל הוא בכלל לא רוצה לספר, ולכן זה לא מתאים. לכן, בתחילה אנו מקיימים ראיון טלפוני שנמשך כ-20 דקות בו אנו שומעים מהמספר את הדברים שחשובים לו וגם מסבירים לו על התהליך. באופן כללי אנו משתדלים לא לפסול כאלו שפונים אלינו ולא לדחות אנשים. המטרה שלנו היא לאפשר לכולם לספר את סיפוריהם ולתעד אותם".

סיפור של חיים

ורדה מציינת כי מידי שנה הם מוציאים, רק דרך המחלקה הירושלמית, עשרות ספרים. "מתוקף תפקידי אני עוברת על הספרים כולם ומוצאת את עצמי פשוט מרותקת. יש שם סיפורים מדהימים, מרגשים ומעוררי השראה, שמכילים בתוכם מגוון נושאים – סיפורי עלייה, סיפורים על בניית הארץ, סיפורים על מלחמת השחרור, ויש גם סיפורים של ניצולי שואה.

"הסיפורים האלו הם בעצם הסיפורים של המדינה שלנו. תמיד מעניין לקרוא אותם ותמיד מתחדשים לי דרכם דברים חדשים ומעניינים. רק לאחרונה ערכנו ספר לאישה תמניה שאחותה  פשוט 'נעלמה' וכל כך הרבה פרטים מעניינים הוזכרו שם. אני קוראת את הספרים האלו ומרגישה שאנחנו לא כותבים כאן רק סיפורים פרטיים, אלא ממש ספרי תיעוד של המדינה שלנו. אנו כותבים על חילוניים ועל דתיים, על כל העדות ועל כל המגזרים".

האם המבנה של הספרים הוא אחיד? 

"לא בהכרח, בדרך כלל הסיפורים נפתחים על פי סדר כרונולוגי – בזיכרונות מבית ההורים ובשנות הילדות, אבל יש גם כאלו שבאופן מיוחד רוצים להתחיל דווקא מהסיפור המשמעותי ביותר שחוו בחייהם. זהו סיפור הקשור בדרך כלל לבן או לבת שנפטרו, אבל לא תמיד. הייתה מישהי שביקשה להתחיל את הספר שלה דווקא מסיפורים על אביה שהיה אחראי על שמירת קבר במקום כלשהו בארץ. הוא שמר על הקבר במשך שנים ומבחינתה זהו פרט עיקרי בחייה. אדם אחר ביקש לפתוח את סיפורו ברגע בו עלה לארץ, באניית המעפילים. היה גם מישהו שביקש ללכת לפי סדר הפוך – להתחיל בשנותיו האחרונות, כאשר הוא אב לילדים וסב לנכדים ולנינים, ואחר כך ללכת אחורה. כמובן שאנחנו מאפשרים לכל אחד לנהוג כרצונו, הרי זה הספר שלו. הסיפורים יכולים להיות ארוכים מאוד, כדי לשמוע הכל צריך זמן רב. על כל ספר יכולים לעבוד ממתנדב אחד ועד ארבעה או חמישה מתנדבים".

ומיהם האנשים שמתנדבים בפרויקט שלכם?

"בירושלים בלבד יש כ-70 מתנדבים העוסקים ספציפית בתחום סיפורי החיים. אבל לא כל המתנדבים מלווים את כל התהליך. יש כאלו שרק מאזינים, יש אחרים שעוסקים רק בתחום העריכה, אבל יש גם כאלו שעושים הכל – גם מאזינים למספרים, גם כותבים את הסיפורים, גם עורכים אותם ואפילו משבצים את התמונות. רוב המתנדבים הם אנשים יחסית מבוגרים, וטוב שככה, כי יש להם סבלנות להקשיב לבן אדם שמדבר לא-לאט או לא ברור ולעתים גם שוכח". 

והרגעים המרגשים ביותר הם כאשר ספר יוצא לאור ומועבר לידיו של הקשיש הנרגש. "סיפורי החיים יוצאים מאתנו כספרים לכל דבר, כשהם כרוכים בבית דפוס", מסבירה ורדה ומוסיפה בהתרגשות: "לאחרונה ממש חגג הפרויקט הארצי של סיפורי החיים את הוצאת סיפור האלף. אלף פיסות של חיים שיישארו עם בני המשפחה לנצח".