הלכות בעת יציאת הנשמה

עמידה בעת יציאת הנשמה

חולה שנטה למות, מצוה לעמוד לידו בשעת יציאת הנפש, ואין רשאים להיפרד ממנו אפילו כדי ללכת להתפלל שחרית או מנחה וערבית, כדי שלא תצא נפשו כשהוא יחידי וימות בעגמת נפש, כי הנפש משתוממת כשהיא יוצאה מהגוף. (סימן שלט ס"ד. א פג)

עמידת כהן

אין לכהן להיכנס בבית שיש שם גוסס, שמא ימות ונמצא שנטמא באוהל המת. ואולם, אם הגוסס מפחד להשאר לבדו ואין שם אלא כהן, אסור לו לצאת שמא תתקרב מיתתו מחמת פחדו. אבל אם אינו בהכרה, יצא הכהן, אף שהחולה ימות כשהוא לבדו. (א פג)

עמידת קרוביו וצעקתם

נחת רוח רבה יש לנפטר כשעומדים לצידו קרוביו בעת יציאת הנפש, ובלבד שלא ירימו קול בכי וצעקה, כי בזה הם גורמים לו צער גדול שמקשים על נשמתו לצאת, ואף אם היא תתעכב מלצאת, לא יוכל לחיות כי אם מעט ימים, ואותם ימים יסבול יסורים קשים. לכן, קרובים שאינם יכולים להתאפק, מוציאים אותם. (ספר חסידים רלד. א פג)

אבריו תוך המיטה

בעת הפטירה יזהרו שלא יצא שום אבר חוץ למיטה, כמו שנאמר אצל יעקב אבינו (בראשית מט לג): "וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה", ולכך יעמידו כסאות סביב מיטתו. ואם יצא ממנו אבר בעת גסיסתו, אסור להחזירו, כיון שאסור לגעת בגוסס כלל. (א עו)

פתיחת חלונות

נוהגים לפתוח את חלונות החדר קודם יציאת הנשמה. (מעבר יבוק. א פג)

קריאת שמע

בעת יציאת הנשמה, נוהגים לקרוא קריאת שמע, ופסוק "ה' הוא האלקים" שבע פעמים, ואומרים, "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד", ופסוקים של רחמים כמו י"ג מדות וכיוצא בזה, כדי לקבל עול מלכות שמים. ואחר יציאת הנשמה, אומרים "צידוק הדין" כמובא בסידורים. (א פא, פג, פד) ואף בתינוק שמת אחר שלושים יום מהלידה, אומרים "צידוק הדין". (א צג)

מצאנו ביעקב אבינו שאמרו בניו פסוק "שמע ישראל" קודם פטירתו, כמבואר בגמרא (פסחים נו ע"א) על הפסוק (בראשית מט א) "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו, וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשיו? אמרו לו בניו: "שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר: "ברוך, שם כבוד מלכותו, לעולם ועד".

לאחר מכן המנהג שממתינים לו לפחות חצי שעה, ורק אחר כך מתעסקים בפישוט בגדיו מעליו, ומניחים אותו על הקרקע בלי שום הפסק, כדי שיכמרו רחמי ה' יתברך עליו, וגם כדי שיחשב לו כאילו נסקל. ומכסים את כל גופו בסדין לבן מראשו ועד רגליו, כדי שלא יביטו בו המקטרגים ויוסיפו לו מכאוב על מכאוביו. ומדליקים נר סמוך לראשו. (א פד, ג נט)

יציאת נשמתו הטהורה של בעל "גשר החיים"

הגאון הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי זצ"ל מחבר ספר "גשר החיים" על ענייני אבלות. - שעותיו האחרונות טרם פטירתו, העידו יותר מכל עד כמה "גשר החיים" עמד מוחשי לנגד עיניו. כפי שכותב בנו, בהקדמה לספר, כשהוא מתאר בהרחבה את שעותיו האחרונות של אביו: "...חשכת הלילה משתררת לאט לאט בחלל בחדר, הושלך הס, הודלק החשמל, וכולנו עומדים דרוכים מסביב למיטתו מתוך חרדת צפייה לבאות. פתאום נתן לי את שתי ידיו, והחזיק בשתי ידי זמן ממושך, כששפתיו ממללות. אחר כך עזבני מתוך ידיו. כשרציתי לנגוע בו שוב, סירב, כדין גוסס שאסור לנגוע בו. אז יישר את ידיו ורגליו, והתחיל נושם בכבדות - סימני גסיסה. ... עברו עוד כמה רגעים, ואנו משתאים מחרישים, מבלי לדעת האם זוהי אמנם גסיסה, והאם יש כבר להתחיל לומר אתו ווידוי. ואף שהיו מומחים לדבר, כגון חברי החברא קדישא וכדומה, לא יכלו בכל זאת לקבוע את המצב. עמדנו ככה, על יד המיטה, שהוא שוכב ישר, ופניו זוהרות ממש באור אצילות עילאית. לפתע הוציא לאט את ידו מתחת השמיכה, והתחיל לדפוק על לבו, ללא כל סימן התרגשות - וידוי. בגמרו את אמירת הוידוי, יישר את ידו והמשיך למלמל בחשאי. נוכח הסימנים הברורים של הגסיסה, התחיל לומר את הפסוקים המתאימים למעמד זה, מתוך הסתכלות על "נר ה' נשמת אדם" העומד לדעוך נגד עיניהם. ככה זה נמשך בערך כחצי שעה. בשעה שבע בערב, אור ליום חמישי ח' ניסן, הוציא אבי מורי את נשמתו בטהרה, בהרגשת "מעבר חיים", בבחינת "פושט צורה ולובש צורה", מתוך דברי תורה, במעמד כמה מניינים: רבנים, ראשי ישיבות, מלמדים, בני ישיבה, שכנים, ידידים וקרובים, כשפניו הקורנות מזוהר עילאי נאצל מוסבות כלפי העם, ועינינו רואות בהיכבות המנורה הטהורה, שנרות חיי התורה הועלו בה מדי יום, ודלקה כ-83 שנים"... ("גשר החיים" - הקדמת בן המחבר עמוד יג)

קריעה

מן הדין כל העומד בעת יציאת נשמה של יהודי, אף שאינו קרובו, צריך לקרוע את בגדו. [כמבואר במסכת שבת (קה ע"ב): העומד על המת בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע, הא למה זה דומה? לספר תורה שנשרף. ופירש רש"י שנשמת ישראל הניטלת ממנו דומה לספר תורה שנשרף, שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוות]. אך עתה לא נהגו לקרוע, כי אם יקרעו לא ימצאו אנשים שיהיו מוכנים לעמוד בעת יציאת הנשמה, כי יחוסו על בגדיהם, ונמצא שאדם מת יחידי בעגמת נפש. (א רכה, פג) ומכל מקום, קרובי המת שבלאו הכי צריכים לקרוע, בודאי שהנכון שיקרעו מיד ביציאת הנשמה, וכמבואר להלן (עמוד 144) דיני הקריעה.

כל שהוא גוסס, אין לקרוע את הבגד, ולא להספידו, ולא לומר צידוק הדין, אלא רק לאחר יציאת הנשמה. (א פא)

נישוק המת

לא ינשק את בנו המת, משום סכנה. [ואף מת אחר לא ינשק, משום חשש סכנה.] (א צ)

סגירת עיני המת

המנהג שסוגרים את עיני המת בעפר. ויעשה כן הבן הבכור, שהוא קודם לשאר אחיו. ואם אין לו בן, מצוה על העומדים שם לסתום את עיניו. ומותר גם לכהן להעצים את עיני אביו המת. (א פד, פה)

בזוהר הקדוש (פרשת ויחי רכו ע"א) כתוב שראוי לבן הבכור לתת ידיו על עיני אביו בפטירתו, וזהו כבודו, שכיון שכתוב (שמות לג כ): "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", לכן בחיי חיותו לא יכול האדם לראות את הקב"ה, אבל לאחר פטירתו הוא רואה, ועיניו פתוחות מאותו המראה שראה, וצריכים לסתום את עיניו, כי בשעה שנשארות עיניו פתוחות מאותו מראה יקר שראה, מזדמן לנגדו מראה אחר של סטרא אחרא שאינו קדוש, ולא נכון שהעין שראתה עתה מראה קדוש עליון, תסתכל במראה אחר. וכשזכה האדם לבן, הבן קודם לאחרים לתת ידו על עיניו ולסותמן, כמו שנאמר (בראשית מו ד): "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ", ויוסף זכה בבכורה במקום ראובן. וכן צריך הבן לתת עפר על עיניו, לרמוז מה שנאמר (בראשית ג יט): "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". (צרור המור פרשת ויגש)

זהו כבודו של יוסף

על הפסוק "ויוסף ישית ידו על עיניך", אמרו במדרש: אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב: אותה יד שלא שמשה בעבירה, תבוא ותינתן על עיניך, כדי שידעו הכל שהוא נקי מאשת פוטיפר. דבר אחר, מי גרם לו ליוסף שירד למצרים? על ידי שכיבד את אביו כששלחו אל אחיו, ואמר לו: "הנני", אף על פי שידע שאחיו היו שונאים אותו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: על שכבדך יוסף הורד למצרים, אף אתה כשתרד לשם כבדהו, כדי שתחלוק לו כבוד שהוא ישית ידו על עיניך בשעת מיתה. (צרור המור פרשת ויגש)

מת בשבת

מת בשבת, הרי הוא "מוקצה" ואסור להזיזו, על כן אין לסגור את עיניו. (א פה)

אם המת נמצא בשמש שיכול להסריח, מותר לטלטלו אגב בגדיו למקום מוצל או לחדר קירור. אבל אם לא היה לבוש בבגדים, יניח עליו דבר שאינו מוקצה כמו בגד או מאכל, ויטלטלו.

במסכת שבת (ל ע"ב) מובא שדוד המלך נפטר בשבת, והיה מונח בחמה, ושלמה בנו שאל את חכמי ישראל, האם מותר לטלטל את אביו? וענו לו, הנח על אביך ככר לחם או תינוק ותטלטלו. שואל הט"ז, הרי דוד המלך היה לבוש כשנפטר, אם כן מדוע הוצרכו לתת עליו ככר או תינוק? וכתב ליישב, כיון שבגדי מלך אסורים בהנאה, ממילא מוקצים הם, לכך הוצרכו לתת עליו דבר אחר המותר בטלטול. ע"כ. ואף שבגדי המלך מותרים בלבישה למלך אחר, ואם כן ראויים הם לשלמה ואינם מוקצה, מכל מקום כיון שבגדי דוד היו במידה גדולה, שהיה זקן בן שבעים שנה, ואילו שלמה היה נער בן שתים עשרה שנה, לא התאימו הבגדים למידתו, ולא היו ראויים לו. (שבת ג קיג, ומאור ישראל שם)

שאלת שלום

מושב קטן שנפטר בו אדם, אין אומרים "שלום" זה לזה כל זמן שמיטתו שם, כדי להראות צער ואבלות. אבל בעיר שאין המת מורגש שם כל כך, אומרים "שלום" זה לזה. ואם הנפטר היה אדם גדול, אפילו בעיר גדולה אין אומרים "שלום". (סימן שמג ס"ב. א שכד)