הלכות אונן – חלק א’

מיהו "אונן"

מי שמת לו אחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליו [שהם: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, אחותו, בעל על אשתו, ואשה על בעלה], כל שעדיין לא קברו את המת, אפילו עברו כמה ימים, נקרא "אונן", ולאחר קבורה נקרא "אבל". (א קיט)

קטנים

קטן או קטנה פחות מגיל מצוות, אין נוהגים בהם דיני אנינות כלל. (א קכה)

פטור מהמצוות

האונן פטור מכל המצוות, כתפילה, קריאת שמע, הנחת תפילין, לימוד תורה ועוד. ואינו רשאי להחמיר על עצמו ולקיימן. כמו כן, אינו מברך שום ברכה על מה שאוכל ושותה, ולא ברכת "אשר יצר" לאחר שיוצא מבית הכסא [שירותים], ואינו עונה 'אמן' על ברכת אחרים. אבל ברור שאין לו שום היתר לעבור על איסור שהוא. (סימן שמא ס"א. א קיט, קכח, קמג)

טעמי הפטור

הטעם שהאונן פטור ממצוות, כדי שיתעסק במת לקוברו בהקדם ככל האפשר. ואולם אף אם אינו עוסק ממש בקבורתו, וכגון שמסרו לאנשי חברא קדישא שיטפלו בו, עדיין הוא פטור ממצוות, מאחר והוא טרוד במחשבת הקבורה, ומכבודו של המת שלא יסיח דעתו לדברים אחרים. ובתלמוד ירושלמי למדו כן מהפסוק (דברים טז ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", ימים שאתה עוסק בהם עם החיים, אתה חייב במצוות, ולא שאתה עוסק עם המתים. (א קיט, קכח. ד קכד)

תפילין

האונן / האבל, פטור מתפילין ביום הפטירה, אף לאחר הקבורה. ואם לא הספיקו לקבור את המת באותו יום אלא בלילה שלאחריו או למחרת ביום, עיין להלן (עמוד 181).

אין אבלות - אין אנינות

כל מי שלא מתאבלים עליו, כגון: תינוק שנפטר תוך שלושים יום ללידתו, אין קרוביו נוהגים בדיני אנינות. ובלאו הכי, בתינוק כזה, כיון שמן הדין אין חובה לקוברו (כדלהלן עמוד 177), ממילא לא שייך טעם הפטור ממצוות, כדי שיתעסקו בקבורתו. וגם לא שייך הטעם של כבוד המת שמסיח דעתו מהקבורה לדברים אחרים. (סימן שמא ס"א. א קכא)

לא נודע לו

מי שלא נודע לו שמת קרובו, אין עליו דיני אנינות כלל וחייב בכל המצוות. על כן, אם ראהו חברו שהולך לתומו לבית הכנסת להניח תפילין ולהתפלל, לא יודיעו שמת קרובו, כי אם יודיעו, יפסידו מכל המצוות הללו. כמו כן, מותר הוא בשאר דברים: תספורת, מלאכה ועוד, ככל אדם. על כן, אם ראהו חברו ששערו מרובה, יכול לומר לו שיסתפר. (א קכט, קנט)

נודע באמצע התפילה

היה מתפלל עמידה או מברך ברכת המזון, ונודע לו פתאום שמת לו מת ונמצא שהוא אונן, כיון שהתחיל להתפלל ולברך בהיתר, יסיים, ולאחר מכן חלים עליו דיני אנינות. (א קל)

צירוף למנין. עניית אמן.

האונן אינו מצטרף למנין עשרה לאמירת קדיש וקדושה, ואינו עונה "אמן" על ברכה או קדיש ששמע. ואולם, אם מסר את מתו לחברא קדישא שיטפלו בו, הריהו מצטרף לעשרה, ועונה אמן. ובשבת קודש, ברור שהאונן מצטרף למנין, שהרי אין דיני אנינות בשבת והוא חייב בכל המצוות, כמבואר להלן. (א קלו, קעז, שמז)

הנה לשיטת רש"י והרמב"ם האונן אינו פטור ממש מהמצוות, אלא שלא הצריכו אותו לקיימן, אבל אם רוצה להחמיר על עצמו ולקיימן, רשאי. וכתב מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן עא) שכדאים הם רש"י והרמב"ם לסמוך עליהם שלא למחות ביד הרוצה להחמיר על עצמו לפחות כאשר מסר את מתו לחברא קדישא שיטפלו בו. עי"ש. ואם כן, אף שלהלכה לכתחילה אינו רשאי להחמיר על עצמו, מכל מקום אפשר לצרפו למנין ולענות אמן. ומאחר שמצרפים אותו למנין ובזכותו אומרים את הקדיש, לא מסתבר שלא יענה כלל. גם יש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כרש"י והרמב"ם שהאונן רשאי להחמיר על עצמו, ושמא הלכה כדעת האומרים שאם מסר את המת לחברא קדישא, רשאי בעצמו לברך, וכל שכן שרשאי לענות.

אמירת קדיש

אם מסר את מתו לחברא קדישא, רשאי בעצמו לומר קדיש. אך טוב שאחר יאמר עימו, כדי שלא יטרד ויתבלבל מאימת הציבור ומצערו. (א שמז) כי טעמי הפטור אינם שייכים פה, כי לטעם שהפטור הוא כדי שיעסוק במתו, הרי כאן דאג שיטפלו בו. ואף לטעם של כבוד המת, אדרבה, זהו כבודו שאומרים קדיש לעילוי נשמתו.

טעה ובירך

אונן שטעה ובירך על מאכל, אחר שמסר את מתו לחברא קדישא, עונים אחריו אמן. משום ספק ספיקא הנזכר לעיל גבי עניית אמן בעצמו. (ד קיט)

נתינת צדקה

אונן רשאי לתת צדקה לעילוי נשמת הנפטר. (ד קעג)

קריאת שמע וברכת המפיל

אונן שמסר את מתו בלילה לחברא קדישא, ואין בדעתו לקבור את מתו אלא למחרת ביום, אזי כאשר ילך לישון, יקרא קריאת שמע ויברך ברכת המפיל בשם ומלכות, ואפילו לאחר חצות לילה. (א קיט. מנחת שלמה אוירבך)

הטעם בזה, שכיון שמסר לאחרים לטפל בו, וגם אין בדעתו לקוברו בלילה, נמצא שאינו עוסק במצוה ואינו טרוד במחשבת הקבורה, וממילא גם אין כאן חיסרון בכבוד המת שמסיח דעתו לדברים אחרים. גם יש להוסיף על פי מה שכתב האליה רבה שנשים חייבות בקריאת שמע על המיטה וברכת המפיל, ואף שזמנן קבוע בלילה, ונשים פטורות ממצוות שזמנן קבוע? בכל זאת כיון שנאמרות לשמירה להינצל ממזיקים, גם נשים צריכות שמירה. והוא הדין באונן שגם הוא צריך שמירה, ולכן יברך ברכת המפיל, אף שהוא פטור ממצוות.

ודע, שאדם שהולך לישון לאחר חצות [בקיץ: 12:40, ובחורף: 11:30 לערך], מברך ברכת המפיל בשם ומלכות ללא חשש. כן הורה מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, שכן הוא פשט הגמרא והפוסקים, כי כל הלילה זמן שינה. (תשובה בכתב יד בשו"ת יחו"ד ח"ז, ונדפסה בשו"ת ויען שמואל חט"ו סימן יח. שו"ת הראשון לציון ח"א סימן כג. ה"ב חי"ב עמ' רסד. פס"ת ב תתקפו. ועיין היטב בחזו"ע ברכות עמוד תק, תקיב)

סופר אונן

שכתב תפילין, אף שעשה שלא כהוגן, הרי הן כשרות. ואינו דומה לאשה שכתבה תפילין שהן פסולות, כי אשה לא שייכת במצוה זו כלל, שהרי אמרה תורה "וקשרתם - וכתבתם", כל שישנו בחיוב קשירה ישנו בכתיבה, ואשה שאינה בקשירה אינה בכתיבה. אבל אונן שייך בתפילין, ורק עתה הוא פטור. (ב קיז)

אכילה ושתיה

פת - אונן שאוכל לחם, נוטל ידיו כהלכה, אך לא מברך "על נטילת ידים", ולא "המוציא" וברכת המזון, כשם שאינו מברך שאר ברכות. (א קמג)

כבר ביארנו שהאונן פטור רק ממצוות עשה, אבל חייב במצוות לא תעשה ובכל האיסורים והגזירות שגזרו חז"ל. ומצות נטילה היא גזירה דרבנן, משום שהכהנים חייבים ליטול ידיהם קודם אכילת תרומה, כדי שלא תפסל בנגיעתן, שסתם ידים עסקניות הן. וכדי שיהיו הכהנים רגילים בזה, גזרו חכמים על ישראל שלא לאכול פת בלי נטילת ידים. לכן גם האונן חייב בזה.

ואמנם לגבי ברכת "המוציא" ושאר ברכות הנהנין אין האונן מברך, משום שברכת הנהנין אינה גזירה ולא איסור אלא מצוה, וממצוות הוא פטור. ואף שאמרו חז"ל (מסכת ברכות לה ע"ב): כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, ולכאורה כשם שגזל אסור לאונן, כן יהיה אסור לו לאכול בלי ברכה? צריך לומר שהאוכל בלי ברכה אינו גוזל ממש, אלא שהפליגו חז"ל בחומרת הברכה לבל יזלזלו בה. ולדעת בעל הלכות גדולות שאונן מברך על כל מה שאוכל, צריך לומר שהאוכל בלי ברכה נחשב כמועל וגזלן ממש, ואינו רק כמבטל מצות עשה של ברכה.

בשר - אסור לאונן לאכול בשר. וטוב להחמיר שלא לאכול גם תבשיל שהתבשל בו בשר, כגון מרק או ירקות שהתבשלו עם בשר. (א קמג, קנ)

יין - אין לאונן לשתות יין, אבל מותר לשתות מעט משקה משכר. (א קמג, קנ)

בשו"ת מכתם לדוד נשאל על מעשה שהיה בשלושה אחים שישבו בסעודה, אחד גמר סעודתו והתחיל לברך ברכת המזון, השני היה באמצע סעודתו של בשר ויין, והשלישי עדיין לא התחיל, ובאו ואמרו להם שמתה אמם, ושאלו כיצד לנהוג, והשיב, הראשון יגמור ברכת המזון, והשני יפסיק מלאכול בשר, אך אם היתה לו חתיכת בשר בפיו, אינו צריך לפלוט. והשלישי יטול ידיו בלי ברכה. (ד קכב)

פירות ומשקים - האונן אינו צריך לדחוק עצמו לאכול ולשתות רק דברים הכרחיים בצמצום, אלא רשאי לאכול גם פירות ושאר דברים, וכן לשתות שאר משקים. כי מאחר ופטרוהו חכמים מברכות הנהנין, לא הגבילו אותו, מלבד בשר ויין. ומרן הבית יוסף כתב, ודע שאמרו בתלמוד ירושלמי, לא אוכל כל צרכו ולא שותה כל צרכו. אך הפוסקים השמיטוהו, כי מכיון שלא הוזכר כן בתלמוד שלנו, משמע שאין הלכה כן. וכתב הנודע ביהודה, שאין לנו להמציא חומרות יתירות שאין להן יסוד בפוסקים. (א קמט)

מים אחרונים - לאחר שסיים האונן סעודת פת, טוב שיטול ידיו למים אחרונים.

ישנם שני טעמים לנטילת ידים למים אחרונים: א. משום מלח סדומית, דהיינו מלח מסוכן מאוד שאם נוגעים בו בעינים עלולים להתעוור, ושמא מעורב במלח שלו מעט ממלח זה ויגע בעיניו ויתעוור. ואף שעכשיו אין מלח סדומית מצוי, כתב הרמב"ם שעדין יש לחוש מפני מלח אחר שטבעו כמלח סדומית. ב. משום כבוד הברכה, שאיך יברך ברכת המזון בידים לא נקיות. וההבדל בין הטעמים באונן, שלטעם א', יטול ידיו משום סכנה. אבל לטעם ב', מאחר ואינו מברך ברכת המזון, לא צריך ליטול ידיו. ומאחר ועיקר הטעם משום מלח סדומית, לכתחילה יטול ידיו. (עיין בית יוסף אורח חיים סימן קפא. א קמג, קמט)

זימון - אם האונן אכל עם אחרים, אינו מצטרף עימהם לזימון. (א קנא)

ברכת המזון - אכל פת ושבע, ולאחר שקברו את המת עדין הוא שבע, מאחר ויש מחלוקת, האם הוא חייב עתה בברכת המזון, ישתדל לצאת מהספק, על ידי שיאכל עוד כזית פת ויברך ברכת המזון, או שיבקש מאחר שאכל ושבע שיוציאו ידי חובה. ואם לא מתאפשר לו לעשות כן, לא יברך. (א קנא)

המחלוקת תלויה במהות הפטור של אונן ממצוות, האם הוא פטור ב"עצם", שבעת אנינותו הוא כמו קטן שאינו חייב כלל במצוות, ולפי זה אף כשנעשה אבל לא יברך ברכת המזון, כי אכל בשעת פטור. או שבעת אנינותו הוא חייב במצוות כמו כל אדם, וממילא התחייב כבר בברכת המזון, אלא שהיה לו איזה פטור "צדדי" של עוסק במצוה שפטור, אבל עתה שכבר אינו עוסק במצוה, פג הפטור הזה, וחייב לברך.

אשר יצר

אונן שעשה צרכיו, ועד שקברו את המת לא עברו 72 דקות, מאחר ויש מחלוקת, האם הוא חייב עתה בברכת "אשר יצר", ישתדל לצאת מהספק, על ידי שילך עתה שוב לבית הכסא, או שיבקש מאחר שעשה צרכיו שיוציאו ידי חובה. ואם לא מתאפשר לו לעשות כן, לא יברך. (ד קמ)

לימוד תורה

אונן אסור בתלמוד תורה. אך אם הוצרך לברר איזו הלכה הנוגעת לו כעת, מותר לו לעיין בספר כדי לדעת מה לעשות. (א קכט)

דרוש - אם יש שהות עד הקבורה, רשאי האונן שהוא תלמיד חכם לדרוש לרבים בדברי מוסר, כי יש נחת רוח רבה לנפטר בזה. (ויען אברהם פלאג'י. ד קסז)

קריאת תהילים - אונן ששומר את מתו, מותר לו לומר מזמורי תהילים, ואפילו קודם חצות לילה, מפני שזה צורך השעה. (א קכט)

תפילת הדרך

אונן הנוסע מעיר לעיר במשך 72 דקות, יאמר תפילת הדרך לשמירתו, אך בלי הזכרת שם השם בחתימת הברכה. (ד קסו)

תספורת. רחיצה.

האונן אסור בתספורת. אולם, במקום צורך, כגון ששערותיו ארוכות מדי, המיקל להסתפר יש לו על מי שיסמוך. כמו כן, האונן אסור ברחיצה [ועיין להלן (עמוד 201) בגדרי הרחיצה האסורה לאבל], אולם במקום צורך, כגון שהוא מזיע מאוד, המיקל לרחוץ יש לו על מי שיסמוך. (א קנג, קנו)

ישנה מחלוקת ראשונים האם האונן אסור בדברים שהאבל אסור בהם כתספורת, רחיצה ועוד. וגם ישנה מחלוקת מהי דעת מרן השלחן ערוך. ומכל מקום, מאחר ופשט המנהג להחמיר, צריך להחמיר. אך המיקל במקום צורך, יש לו על מי לסמוך. ובפרט שכתב מרן החיד"א שלא תמיד יש ראיה ממנהג העולם להחמיר, כי יש לומר שפרשו ונהגו כן מעצמם מחמת הספק.

טבילה

אונן שחפץ להתעסק בטהרת המת, ורוצה קודם לכן לטבול במקוה, מאחר ואין כוונתו לתענוג אלא לצורך המת ולכבודו, מותר לו לטבול במים צוננים. (א קנז)

החלפת בגדים

אונן לא יחליף את בגדיו לבגדים מכובסים. אולם, אם היה לבוש בבגד יקר, וחס עליו לקורעו, רשאי ללבוש בגד אחר מכובס ולקורעו (א רנב). כי אין בכוונתו ליהנות מהכיבוס, אלא שיהיה לו בגד זה לקריעה. (ד קסו)

ישיבה על כסא

אין לאונן לשבת על כסא, אלא כאשר מטפל בצרכי המת. (ב קסו)

סיכה, תשמיש המיטה, שמחה ושאלת שלום - האונן אסור בהם. (א קנג)

נעלי עור

מותר לאונן לנעול נעלי עור, מכיון שהוא עסוק בצרכי המת וצריך ללכת ולבוא. ורשאי להישאר עימהן עד שחוזר לביתו מהקבורה, ואינו צריך לסלקן מיד בסיומה. ואם לאחר ההספדים חוזר לביתו ואינו הולך ללוות את המת לקבורה [כמבואר להלן (עמוד 159) שכן הנכון לנהוג בפטירת אביו], עליו לחלוץ נעליו כשנודע לו [בטלפון] שקברו את המת, שאז חלים עליו דיני אבלות. (א קנג. ב קעד)

מלאכה וסחורה - עיין להלן (עמוד 213) כיצד ינהגו בעלי חנויות, מנהלי בתי חרושת, נהגי מוניות וכיוצא בהם, שאירע להם אבל.

עיכוב הקבורה

במקומות מסויימים בחוץ לארץ שהרשויות אינן מאשרות לקבור את הנפטר עד שלושה ימים מהפטירה, אין דיני האנינות נוהגים בימים אלו עד שיוכלו לטפל במת, ורק תפילין לא יניחו ביום הפטירה בלבד. (ד קכח)

טיסה במטוס

הטס במטוס עם מתו לקוברו בארץ ישראל, מאחר ובעת הטיסה אינו יכול לעסוק במת, אזי במשך הטיסה, אין לו דין אונן, וחייב בקריאת שמע, תפילה ובכל המצוות, ומותר מן הדין גם בבשר ויין, עד שינחת המטוס ויתחיל לטפל במת. (א קסה)