במחשבה תחילה לפרשת לך לך: הווזיר היהודי שלא ביצע פקודה

גם היום הוא לא הגיע. זה מוזר. כבר שלושה ימים שחנוך לא מגיע לקונדיטוריה בשעה הקבועה. בעל הקונדיטוריה ממש דאג. ביום הרביעי יוצא בעל הקונדיטוריה לסידורים. מעבר לכביש, בקונדיטוריה המתחרה, עומד חנוך וקונה את הקנייה הקבועה שלו.

"מצאת בי פסול?!", נעלב בעל הקונדיטוריה כשחנוך יצא. "מדוע עברת אל המתחרה שלי?".

"מה פתאום?", נחרד חנוך מהחשד. "עברתי טיפול שיניים מסובך, והרופא אמר לי לאכול שבוע בצד השני"...

* * *

הבטחות גדולות קיבל אברהם כאשר הצטווה מפי הקב"ה ללכת אל הלא נודע. חוץ מההבטחה לצאצאים, עשירות ושם טוב בכל העולם, אברהם זוכה להבטחה נוספת: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור".

נשים לב לכך ששינתה התורה ולא נקטה "ומקללך אקלל", באותה הלשון שנקטה "ואברכה מברכיך".

בכל עת שהיה רבי שמואל עובר בשוק המקומי, היו נשמעות קללות רמות לעברו. אחד המוכרים, גוי שונא ישראל, נהג להדר בהלכה שעשו שונא ליעקב, וכל יהודי שעבר שם היה זוכה ממנו לעיניים בורקות משטמה.

יוצא מן הכלל, לרעה, היה רבי שמואל הנגיד, שחי בספרד לפני כאלף שנה. רבי שמואל הצטיין בפקחות יתירה, טוב לב וחושי מסחר ופוליטיקה יוצאים מן הכלל. חבוס בן מאכסן, שליטה של גרנדה, חיבב אותו מאוד וקידם אותו בתפקידים הפוליטיים, כשהוא מכהן כשר צבא ולאחר מכן כשר האוצר. לשיא הגיע כאשר נתמנה לשמש כווזיר, המשרה הכי קרובה לדרגת המושל.

כאשר עבר רבי שמואל בשוק, שפך הגוי על ראשו את הגרועים שבגידופים, אולם רבי שמואל, שעשיר היה בתורה לא פחות מעושרו הגשמי, שתק ולא ענה דבר.

באחת הפעמים התלווה רבי שמואל אל מושל גרנדה, כאשר זה האחרון איווה לרדת לשוק ולראות את נתיניו מקרוב. הגוי, שראה מרחוק את דמותו של רבי שמואל, לא דקדק להסתכל מי פוסע לצידו. הוא נעמד בפתח החנות ובקולו הרעים על רבי שמואל עלבונות ונאצות.

המושל נחרד. אך בראותו את רבי שמואל שותק, חרה אפו שבעתיים: "כך הוא עושה תמיד?".

רבי שמואל הנהן לאישור בענווה.

הפקודה נורתה מפי המושל הנזעם: "כרות את לשונו הרעה לאלתר".

רבי שמואל הנהן שוב לאישור, והמושל המשיך בדרכו.

רבי שמואל הורה לאנשיו לברר למי חייב הסוחר כספים. הוא שילם מכספו את כל חובותיו ושלח אל ביתו מדי שבוע תבואה ופירות. את אנשי ביתו ציווה רבי שמואל לקנות מסחורתו של הסוחר גם אם אין להם צורך בה, ולחלק זאת לעניים. הסוחר הגוי, שהתפלא שעדיין לא נכרתה לשונו, השתאה לנוכח הטוב שהרעיף עליו רבי שמואל הנגיד. לבו נהפך למוטב ופיו הרעיף ברכות על ראשו של רבי שמואל בכל עת שהיה עובר בשוק.

חודשים חלפו, והמושל נקלע שוב בלוויית רבי שמואל לשוק, הסוחר, שראה את רבי שמואל, החל משבח אותו בקול רם. המושל זקף גבה כעוסה: "הן ציוויתי אותך לכרות את לשונו מפיו".

רבי שמואל התנצל: "עשיתי ככל אשר ציוויתני, אדוני. כרתי את לשונו הרעה מפיו, ותחתיה שמתי לו לשון טובה"...

"ומקללך אאור", מדוע לא נאמר אקלל? את השאלה שואל הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו, אבל בשונה מן התירוץ שהוא מביא שם, שמעתי תירוץ אחר, אף הוא בשמו של ה"קדושת לוי": הקב"ה הבטיח לאברהם שהשונאים שלו, אלו שמקללים אותו, יזכו להארה, כאשר יוארו עיני שכלם, ייהפך לבם לטובה לאהוב את אברהם במקום לשנוא אותו.

לפי זה יובן המשכו של הכתוב: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". שהרי אם יהיו שונאים שיקללו את אברהם ויקוללו משמים, איך יברכו את בניהם שיהיו כמו אברהם? אולם כאשר השונאים ייהפכו לאוהבים, כולם ירצו להתברך בבנים כמו אברהם.

* * *

זכינו להיות בני האדם הגדול בענקים, אברהם אבינו.

את הברכות שהוא קיבל, יכולים גם אנו לרשת. לא כל אחד נמצא בדרגה כזו שיוכל להרעיף על שונאיו מתנות (גם לאוהבים לא תמיד אפשר לתת כל כך הרבה...), אך אין ספק שאם יש חלילה מי שמותח עלינו ביקורת, או גרוע מכך, הטוב ביותר עבורנו הוא להתייחס דווקא בכבוד, להשיב טובה תחת רעה.

במקום לחכות לברכה מיוחדת, יש לנו המרשם ליצור אותה בעצמנו. לגרום לשונא לעבור לצד השני.