חודש אחרי ראש השנה: השגרה היא המבחן האמיתי לעבודת ה' של האדם

פרשתנו פותחת בתיאור הציווי הראשון שנאמר לאברהם אבינו (ליתר דיוק עתה הוא עדיין 'אברם' – ללא ה') וה' אומר לו 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך', לפי פשטות המקראות זהו גם הנסיון הראשון שלו, לא פגשנו את אברהם עד כה כדמות מוכרת הוא הוזכר כאחד מהאישים הרבים בין צאצאי נח והדורות הבאים, ללא רזומה מיוחד, וכאן לפתע הוא מקבל צו קריאה אישי ומאתגר.

המפליא הוא, שבאמת היה ניתן להציג את אברהם כדמות בעלת עבר מפואר, הנסיון של 'אור כשדים' בו הושלך אברם אל כבשן האש נוכח אי הסכמתו לעבוד לפסל – עמד כבר מאחוריו, יש לו עבר קרבי, אולם הוא מוזכר בקושי ברמז.

המפרשים אכן תמהים על כך ומציעים פתרונות רבים ושונים על אי הזכרת מאורע רב משמעות זה. אנו מנסים להציע הרהור ומחשבה בנושא.

המסירות למען רעיון, אמונה או אידאל – היא נעלית מאד, הקרבת החיים למען האמת היא מעשה הרואי שבהחלט יכול להיחשב רגע הפסגה של חיי אדם, אולם לא ברגע כזה האדם נקבע. איך אמר לי פעם איש חכם 'אדם אינו נמדד בפרץ מעשים גדולים אלא ברצף מעשים קטנים'. זה לא רק משפט יפה מבחינה בלשנית, זו אמת פסיכולוגית והנחת יסוד בהסתכלות על האדם ועל החיים.

במילים אחרות, כמו שאומרים: 'יותר קל למות על קידוש השם מאשר לחיות על קידוש השם'.

לך לך

העקירה ממולדת, עזיבת המשפחה והסביבה, התחלת חיים חדשים ללא מודע ומכר וכל זאת כאשר לכאורה מתבזבזים משאבי אנוש יקרים של שם ותהילה היכולים לסייע במשימת חייו של אברם – כל אלו אינם קשיים של רגע אחד, הם עתידים ללוות את אברם לאורך ימים ושנים והנכונות להתגבר עליהם כדי לקיים צו אלוקי הינה באמת מבחן של נאמנות ברמה גבוהה מאד, אף יותר מרגע של הקרבת חיים, רק אחרי המבחן הזה מקבלת משמעות גם מסירת הנפש של הנכונות להישרף בכבשן האש למען אמונת החיים שהוא דבק בה.

רק לאחר שאדם כבר נבחן ב'רצף מעשים קטנים' מסוג זה, הוא מוכן לחיות ולהמשיך לחיות את היומיום על קידוש השם, או אז משתקף גם מעשה אור כשדים במלא הדרו ועוצמתו.

כפי שכתב המסילת ישרים בפרק א' האדם נברא בעולם הזה כדי 'לעבוד ולעמוד בנסיון' יתכן שהסדר הוא דווקני, מי שמסוגל לעבוד – עבודה יומיומית סיזיפית ומתישה, הוא גם יוכל לגלות את נאמנותו המוחלטת בעמידה בנסיון, אולם מי שלא מסוגל 'לעבוד' לא די בכך שהוא עומד בנסיון.

מהימים הגדולים לימים הקטנים

הרעיון דלעיל יכול לשמש לנו צידה לדרך אליה אנו יוצאים. עברנו את הימים הגדולים והמרוממים של אלול - תשרי, ואנו יוצאים לשיגרה. שיגרה מבורכת, אך לעיתים אפרורית לכאורה.

אבל אלו ימי העבודה והזריעה. כאמור האדם לא נמדד בימים הגדולים, ודאי לא בפרץ התעוררות של הימים הללו אם כי זה בוודאי מבורך ומוכיח על רמה רוחנית, אולם עיקר העבודה והמבחן ברצף מעשים קטנים' - בעבודה השגרתית הסיזיפית שלאורך זמן בונה את אישיותו ואת עולמו הרוחני בעולם הזה ובעולם הבא.

תינוק הנולד נחשב על פי ההלכה במשך שלושים יום כספק נפל, החיות שלו עדיין לא ודאית ומוחלטת, לכן עורכים פדיון הבן לבכור רק לאחר שלושים יום. במיוחד אם תינוק נולד במשקל נמוך או בטרם עת הוא זקוק להזנה מיוחדת ולעיתים כאשר הוא מוגדר כפג הוא זקוק לאינקובטור המדמה תנאי מחיה מיוחדים המקבילים לרחם אם.

אדם הראשון נברא בראש השנה, ובכל שנה ושנה יום ההולדת של האנושות, שכל אחד ואחת מאיתנו - הוא בריאה מחדש. במשך חודש ימים אחרי הלידה המחודשת אנו חיים באטמוספירה רוחנית גבוהה, בצל כנפי השכינה הנותנת לנו את תקופת התבשלות נוספת וחישול לקראת החיים היומיומיים – לקראתם אנו הולכים כעת והם, כאמור, המבחן האמיתי (הרעיון בעקבות דברי ספר 'שבט מיהודה לאדמו"ר מלובלין זצ"ל).

נקווה שכולנו נצלח את המשימות הללו עם הרבה הצלחה, ואחרי הכל בל נשכח כל שבוע מחכה לנו יום מיוחד, יום שבת קודש המחזיר אותנו שוב לחממה הרוחנית ומעצים אותנו למשך השבוע הקרוב.

הטור מעובד מדברי הרב מנחם יעקבזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק', ומתפרסם לעילוי נשמת מנחם בן יששכר ורחל בת מנשה ז"ל.