חמש שנים, ועדיין אין לי סוכה

חמש שנים בלי סוכה.

נכון, אומרים שאישה לא מחויבת בסוכה. נכון, אומרים שהאישה מושכת אליה את אנרגית חג הסוכות בכל מקום שהיא נמצאת.

אבל עדיין, לי זה חסר, ולי זה כואב.

כבר חמש שנים אני גרושה עם ילדים. ואין לי סוכה.

היום חזרתי עם הילדים מבתי הספר, והבת שלי הסתכלה מסביבה ושאלה בקול רם (רם מידי בשבילי): "אמא למה לכולם יש סוכה ולנו אין?".

לא נורא, אמרתי לה, יהיה לנו שמח גם בלי סוכה.

אבל בלב פנימה, בכיתי, כמו שבכיתי אל השם ועם השם היום בבוקר. סיפרתי לו כמה אני מרגישה (אני הקטנה) את צער השכינה (עד כמה שניתן, אם בכלל). גם לי אין בית, לא בית גשמי ולא בית רוחני. אפילו סוכה לא תהייה גם השנה.

אני מחכה חמש שנים, והשם מחכה כל כך הרבה שנים...

כבר חמש שנים, כשמגיע חג הסוכות, העצב מגיע. ואני כל כך רוצה להיות שמחה ולשמוח כמו כולם

בהכנות המיוחדות האלה של חג הסוכות. הקרשים, הסכך, הקישוטים וכל העניינים שמסביב.

ולנו אין סוכה.

אני יודעת שהכל מאת השם, וזה הכי מושלם בשבילי. אבל עדיין זה חסר.

אף אחד לא שם לב? מתגנבת לפעמים השאלה אל ליבי.

אני אף פעם לא אבקש. להטריח? לבקש? לא מעזה, מתביישת. הרי גם כך אני לא צריכה ליישב בסוכה.. לא?!

מעניין אם לאלמנות כן מציעים עזרה. סתם סיקרן אותי לדעת.

הילדים הביאו קישוטים לסוכה, ולנו אין סוכה... אז הצעתי לתלות בסלון.

זה לא שווה, אמא... כך הם סגרו את הדיון.

אני בכל זאת תולה קישוטים. על הדלת, על החלונות. אולי אצליח באיזו שהיא צורה להכניס לכאן את האווירה, ואיתה את השמחה.

אל תשפטו אותי. זה לא קל להיות גרושה... ועוד בלי סוכה. (גם על זה שהתגרשתי אל תשפטו, זו היתה ממש הצלה).

נכון, אני לא צריכה סוכה כדי למשוך את השמחה, הקדושה. אבל בכל זאת, זה נוגע לי בלב. וזה כל כך חסר לי.

בשנה שעברה ניסיתי לאלתר במרפסת סוכה. בכל פעם ניסנו לשים את הסכך, והסכך נפל לנו על הראש. הילדים התגלגלו מצחוק, ואני אמרתי: "ילדים, סוכת דוד הנופלת... ". והילדים המשיכו לצחוק.

אחרי שסיימנו איך שהוא לאלתר ולקשור את הסכך עם חבלים ועוד כל מיני אילתורים, זה נראה די עגום, אבל הקישוטים של הילדים האירו את ה"סוכה".

הבן שלי בן ה-8 נכנס, הסתכל על הסוכה ואמר: "אמא, הסוכה פסולה...". והסביר לי איך ולמה.

"לא נורא, חמוד", אמרתי. "העיקר הכוונה".

והוא החזיר לי בתשובה: "אמא, אני לא מגלה להם" (לאחיו הקטנים). "הקישוטים יצאו ממש יפים".

ואני הייתי בטוחה שהסוכה שלי עושה רעש גדול בשמיים.

לא סוכה כשרה, אבל הרצון שלי היה כשר. לשמח את הילדים שלי שכל כך רצו סוכה.

הלוואי...

ואם למישהו המכתב שלי נגע בלב, תסתכלו סביב, (כמו הבת שלי) ותראו... אולי סביבכם יש מישהו/מישהי שאין להם סוכה, והם כל כך רוצים, אבל לא יכולים לבד.

(וזו לא חייבת להיות הסוכה שזועקת לעזרה... צריך פשוט להסתכל ולראות, אולי מישהו פשוט צריך עזרה).

אז תציעו עזרה, ותרוויחו מצווה.

ואם יקרה הדבר, שבזכות מכתבי מישהו בעולם הזה ישמח, בזכות העובדה שעזרתם לו או לה לבנות סוכה, זה יהיה שכרי, ושמחתי בעולם הזה ובעולם הבא.

תיהנו בסוכה...

חג שמח!

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.