התפשרות – או פשוט ראייה רחבה יותר?

מה עושה בת 27 שלא מצאה שידוך? מה קורה אם היא שמנה (או גבוהה או נמוכה וכו'), והיא מבינה לפי ההסתברות שיקשה עליה למצוא? אין דבר שהיא רוצה יותר מלהגיע לשידוך שלה ולבנות בית בישראל. האם יתכן לפתוח את התמונה לרעיונות יותר מקוריים? האם זה נקרא התפשרות? או שלפעמים זו פשוט ראיה רחבה יותר?

המילה התפשרות אינה נכונה. אף אחד אינו מוותר על חלקים מאישיותו בשביל להתחתן, ובוודאי לא על דברים שנוגעים לליבו ושאין סיכוי שהוא יתמודד בחיים בלעדיהם. בסופו של דבר, יש בשידוך ניסויים וטעיות. ומכיוון שאף אחד אינו מושלם, לוקחים את הנתונים, משקללים אותם ועושים סדר עדיפויות. ואז ההחלטה ברורה יותר. זה נקרא שיקול דעת, לא התפשרות!

שלום לכם, אני שרה. בכוונה קראתי לעצמי בשם שגרתי, כמעט אנונימי. המטרה שלי היא לא רק שלא תצליחו לזהות אותי, אלא לשדר מסר שמה שקרה אתי, בעיני, הוא משהו רגיל, שיכול לקרות לכל אחת, כל אחת והחיים שלה, בדיוק כמו השם "שרה".

אני שמנה. אוהו שמנה. כל תקופה אני עושה דיאטה חדשה. תמיד בליווי של דיאטנית אחרת. אף פעם לא אותה אחת. כי אם השמנתי חזרה, אחרי דיאטה מתישה, לא נעים לי להראות את פני אצלה, וגם לא מספיק מעניין לשמוע אותם תכנים מוכרים. למען הגילוי הנאות אומר בסלנג שאני "מתה לרזות", אך לא להפסיק לאכול. אוכל הוא הנאה בשבילי, ובזמן האכילה אינני חושבת כלל על השמנה. האכילה ממלאת אותי סיפוק, ולא מעניינות אותי התוצאות.

זה מקור הבעיה שלי. איך מוצאים שידוך כשכולם מחפשים רזה? לא מזמן זה קרה, ששדכנית אחת שוב אמרה לי בפרוש "הוא מחפש רזה". איך להתקדם? נעלבתי, אך גם אני מבינה שיש גבול לכל תעלול. ואם אני אוכלת ונהנית, אז כך זה נראה.

ובכן, כאן עמדתי עד לפני מספר חודשים. בשלב מסוים, כשהרגשתי שאני עלולה לשבת לחכות עד שילבין שערי, החלטתי שזהו. עלי למצוא לעצמי מוצא.

חשוב לומר שמעבר למראה שלי, יש לי גם שאיפות. חיפשתי בחור ישיבה מהקונצנזוס. מישהו שבאמת תורתו אומנותו, בלי עיגולי פינות. שעות יכולתי לדמיין את הבית הנפלא שאבנה. את הבחור – בעלי, שאתענג על התורה שלו. את העדינות, את האנושיות שלו, את האדם... אך בשלב הזה קלטתי שדמיונות לחוד ומציאות לחוד, ואם אני בכלל רוצה לבנות איזה שהוא בית, עלי לחפש מישהו שיקבל אותי כמו שאני. על כל המשמעויות של זה.

חשוב גם להבהיר שמלבד המראה שלי, אני נורמטיבית לחלוטין. מתלבשת יפה, תקשורתית. תזכרו את זה, אני בן אדם. עד כה פגשתי בחורים שלא בדיוק רצו אותי, או אני אותם. היה מישהו שמשך פגישה אחרי פגישה, אבל לא ראיתי שהוא באמת מעוניין. אינני יודעת למה נרדמתי בשמירה, אך בפגישה החמישית, כשקלטתי שאלו פגישות סרק, אמרתי לו: אינני, יודעת אך יש לי הרגשה שאתה כלל לא מעוניין.

הוא: למה את חושבת כך?

אני: כי אתה אף פעם לא מחייך. גם לא בתחילת פגישה.

הוא: תראי, לוקח לי זמן להתרגל לאנשים...

אמר, והוריד את השידוך. מעניין. שאלתי את עצמי מי הכריח אותו להיפגש? בינתיים התבזבז זמן יקר.

בחור אחד נפלא פגשתי כ-10 פגישות. באמת בחור טוב, כל כך שמחתי שמצאתי מישהו איכותי, אך לשברון ליבי (האמינו, גם לשמנות יש לב), דקה לפני שסגרנו הוא אמר לי שהוא נמצא בקבוצת גמילה, לא חשוב כרגע מאיזו התמכרות. שאלתי רבנים ופסיכיאטר, ואמרו לי שזה מורכב מדי. הורדתי אני, והרגשתי רע מאד.

אני יודעת שתגידו, אז מה? גם היא צריכה גמילה מאוכל. בכל זאת, יש התמכרויות שהן הרבה יותר קשות, וקשה עד בלתי אפשרי לחיות אתן בכפיפה אחת.

שנאתי כל רגע בתקופת השידוכים. חיכיתי ליום שזה ייגמר. יום אחד פגשתי בחור שעובד עם ציבור. הוא הודיע לי מראש שבליל שבת לא בטוח שהוא מגיע הביתה מיד אחרי התפילה, ושהוא מבקש שהמשפחה שלי ואני לא נקפיד עליו. בתחילה לא הבנתי למה הוא אומר את זה. אחר כך התברר שהוא סוג של "הומלס", שלא מסוגל לחיות חיים נורמטיביים, גם אם הוא עובד. נשברתי. אלו האנשים שעלי לפגוש? מה אני עושה? האם זה הגורל של בנות שמנות?

אני מספרת הכל די מהר, אך מדובר במספר שנים לא קלות. אם אנחנו אומרים לפעמים שהזמן עובר מהר, כאן להפך. כל יום היה משא בלתי נסבל.

ואז הגיע יום אחד. הציעו לי בחור שונה מעט מהמשפחה שלו. אל תיסַחפו. הייתי במין אנטי כזה, ולא הסכמתי. אמרו לי שהוא ממשפחה טובה, אבל קצת יותר פתוח. אינני יודעת מה זה "קצת". האם הוא כמוהם או לא? מצד אחד כן. הוא עדין ונחמד בדיוק כמו כולם שם, אך מצד שני, לא אותו דבר.

לי כולם אמרו משהו כמו "מה אכפת לך לנסות?". כן? מה אכפת לי? נמאס לי כבר. פשוט נמאס. כמה אפשר? אהה, כולם מתנפלים עלי, "אז תעשי ניתוח שרוול... תרזי קצת...". ובכן אולי אני צריכה לעשות ניתוח בראש, לא בקיבה. מה יעזור ניתוח, אם אני לא מעוניינת (או לא יכולה) להפסיק לאכול?

לדבר זו לא בעיה. כולם יש להם מה לומר לי. נראה אותם כשיהיו במצב כמו שלי?

בקיצור, הודעתי שאני יוצאת לפגישה של שעה ותו לא, וביקשתי שיגידו את זה לבחור. אמרו. יצאתי. ידעתי שהוא צריך לקבל את המראה שלי כמו שאני. ידעתי גם שהוא לא בדיוק כוס התה שלי, אני רציתי כל החיים למדן. סליחה, אסור לי לטפח תקוות כי אני שמנה? וכאן יש בחור שהיה לו קצת קושי בלימודים. אז בסדר. הוא מאד חכם, ואינטליגנטי, ומבין עניין? בסדר, אז הוא לא שיא הלמדן.

בקיצור, נפגשנו. הפגישה ארכה 4 שעות. לא הרגשתי שהזמן עבר. שכחו להגיד לי שהוא בחור מאד תקשורתי, חייכן, עונה לעניין, ותתפלאו, יש לו אמת פנימית. הוא שבה את ליבי בסיפור שלו. האמנתי לכל מילה שלו. הוא דיבר על קשיים שהיו לו בשנות הילדות. הוא עבר בית ספר שלם בחיים. קצת נזכרתי בקשיים שלי עם המראה שלי. תכפילו אותם פי 10, ותבינו כמה הסביבה הכבידה עליו.

ההורים שלו הם הנס שלו. הם תפסו את עצמם לפני מספר שנים והחליטו שהם לא מוכנים לוותר על הילד שלהם. תלמדו מהם. הם עשו שינוי בתפיסה, והחליטו שמעתה והלאה הם מקרבים אותו ושמחים אתו, יהיה מה שיהיה. הם עשו עם עצמם עבודה נפלאה. אני מעריצה אותם על כך.

ועכשיו החלק שלי כאן. האם אני עומדת לנדנד לו כל יום "תלמד! תלמד!"? בשום פנים ואופן לא. עדיף שארד מהשידוך! היה לי קשה לצאת מהמקום שמחפש חסרונות ולראות את האדם. לקח לי הרבה זמן. עשיתי עם עצמי עבודה שאין כמוה, וזו עבודה יומיומית לראות את האדם שמאחורי הסיפור. תדעו לכם שבכל מקום שיש בעיות עם ילד, חלק מהבעיה יכול להיות מנוף לפתרון. התחילו לראות את הבן אדם ולא את הקושי!

כל ילד רוצה לשאת חן בעיני ההורים והמורים שלו. אם הוא לא עושה מה שמבקשים ממנו, לפעמים צריך לקלוט שאין לו מסוגלות. נסו להיכנס לנעליו ולחשוב, מה עדיף לו? שידחו אותו או שיקבלו אותו? התשובה ברורה.

כן, לא טעיתם. היום הוא בעלי. הקשיבו! אני גאה בו. גם לו היה קשה להתחתן עם אחת כמוני, ולאו דווקא בגלל המראה. הן אני באה עם שאיפות גבוהות. היה לנו קושי הדדי. הוריו הם הידידים הכי טובים שלי היום. גם שלו.

בלי ששמתי לב, פתאום אני נוכחת שהוא מקבל אותי ואומר לי כל יום כמה נפלא שהוא מצא אותי. הוא רואה אותי כבן אדם, לא כשמנה. הם שמחים אתי. זה ברור. ואני? הקשיבו להפתעה, האהבה האינסופית מכל הצדדים גרמה לי להתחיל לרדת קצת במשקל. לא משהו מהפכני, אך התחלה קטנה שנותנת סיפוק.

והפתעה נוספת. כן, לא תאמינו. גם הוא מקבל אהבה מכל הצדדים. הוא משתדל ללכת יום יום לשיעור או שניים מפי רב שמוסר שעורים מרתקים. אני מגבה אותו. הוא עובד, אך הוא קובע זמנים ברורים ללימוד תורה שאותה הוא לומד ברצון, בדרך שנוחה לו.

במאמר מוסגר רציתי לומר "טוב שאני שמנה!". איך הייתי זוכה לבעלי אם לא? אנחנו נהנים כל יום מהשקעה בבית אמיתי של תורה. לא הייתי מחליפה אותו במישהו אחר בעד כל הון שבעולם. מה לדעתכם חולל את השידוך הזה? מעבר לקשיים שלי ושלו ועמדת ההורים, האם הצלחתי להרחיב את התמונה ולהשתמש בשיקולי דעת מאפשרים יותר? כתבו, כדי לחזק עוד אחרות כמוני בדרך הבלתי אפשרית הזו.

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכיםhgoldberg10@gmail.com