שלום, אחי היקר, אני כותב לך אחרי הניצחון על הפלישתים

בעזרת הק-ל

לשלום, אחי היקר.

אני כותב לך אחרי סיום הקרב האחרון שלנו עם הפלישתים. עבר עלי הרבה מאוד בתקופה האחרונה, ואני רוצה לשתף אותך קצת במה שעבר עלי.

קודם כל, כפי שבוודאי שמעת, הפלישתים שמעו שמשחו את דוד למלך, ועל כן עלו עלינו למלחמה. דוד מיד כינס את כל הצבא להתבצר במצודה, בזמן שהפלישתים חנו בעמק רפאים (כיום "בעל פרצים", כך הוא נקרא בפי דוד לאחר שניצחנו. אני לא יודע אם השם החדש הגיע כבר אליכם). אני, באותו זמן, הייתי בין החיילים ששמרו ליד חדרו של דוד המלך. המלך ביקש לקרוא לכהן הגדול, כדי שיוכל לשאול באורים ובתומים. לצערי הרב, לא זכיתי לראות במו עיני כיצד המלך שואל באורים ובתומים, אבל חברי לאהל היה שם, והוא תיאר זאת כמעמד נשגב. התשובה של הק-ל יתברך היתה לצאת למלחמה, ושאנחנו ננצח.

יצאנו למלחמה. אני לא יודע אם אוכל לתאר אותה. הקב"ה פשוט הניס את כל אויבינו מפנינו. אני אישית הרגשתי שאני ממש לא צריך להתאמץ, היה כזאת תחושה בידיים, של עוצמה שאי אפשר להסביר. אומרים שזה חלק קטן ממה ששמשון הגיבור היה מרגיש כשנחה עליו רוח ה'. לאחר שכל הפלישתים נסו, נשארה לנו הרבה מאוד ע"ז לשרוף. הייתה שם שמחה גדולה, פשוט הרגשנו איך ה' שמח בנו ונותן לנו כוחות חזקים, שלא האמנו שהם קיימים.

אבל כל זה לא החלק העיקרי של מה שרציתי לספר לך. לאחר מכן, היינו כבר צריכים להתחיל לארוז את הדברים, לחזור לבית אחרי המלחמה. אני כבר התחלתי לחפש חמור להשכיר, שיסחוב לי את כל החפצים. פתאום מודיעים בחוץ שיש כינוס חירום, וכולם צריכים לבוא החוצה במהירות עם כלי הנשק שלהם. לקחתי בזריזות את החרב והמגן, ויצאתי מחוץ לאהל. בחוץ שררה מהומה. מאות חיילים מבולבלים רצים לכל מיני כיוונים, עם חצי מכלי המלחמה הנדרשים. לאט לאט המהומה נרגעה, והגיעו ידיעות חדשות שהפלישתים חזרו לעמק, והם מתכוננים לתקוף שנית. כולנו הרגשנו שאנו מסוגלים לנצח שוב. אחרי הניצחון המזהיר שהיה לנו מקודם – בטוח ננצח הפעם. אבל המלך פקד לחכות עד שישאל באורים ובתומים. חכינו במתח לתשובה של המלך, וכבר היינו מוכנים לצאת לקרב. אבל התשובה שהגיעה הורתה שלא תוקפים, אלא הולכים ליער שמאחורי העמק ומחכים. כולנו הופתענו שלא תוקפים אותם מיד. היו לנו הרבה יתרונות, היינו יכולים להפתיע את הפלישתים (שעוד היו בשלבי התארגנות) בהתקפה ישירה. כמו כן, בשביל להגיע ליער היינו צריכים לעשות עיקוף גדול, וזה ממש לא פשוט כשמדובר בכמות כה גדולה של אנשים. אבל הפקודה השנייה שקיבלנו היתה הרבה יותר מוזרה מהראשונה. היה איסור מוחלט לתקוף את הפלישתים, עד שראשי העצים של היער ינועו ברוח. כולנו השתוממנו, אבל אלו היו הוראות מפורשות שנכתבו באורים ובתומים.

הלכנו ליער. בדרך נס הפלישתים לא התקיפו אותנו בדרך (עד עכשיו לא כל כך ברור למה הם באמת לא עשו זאת). הגענו ליער, התמקמנו כולנו בעמדות, וחכינו שראשי העצים יתנענעו. מה אני אגיד לך, שלום, היינו שם כמה שעות, ושום תנודה קלה לא נראתה בעצים. כולנו היינו עצבניים, רק דוד המלך נראה שלו. הוא עמד בראש המתקפה, ופשוט חיכה. בינתיים, הפלישתים שמו לב לכך שהתמקמנו ביער, והם יצאו למתקפה. התחלנו לשמוע רעש גדול של פרשים ואנשים שרצים לכיוונו. לאט לאט ראינו אותם מרחוק, מגיעים. אפשר היה לראות שאחרי המפלה שהם נחלו בפעם הקודמת, הם ממש להוטים עכשיו להביס אותנו. כמובן שהתגובה הראשונה של כולנו הייתה להתחיל לרוץ לכיוונם ולהשיב מלחמה, אבל דוד המלך הורה במפורש שלא לזוז עד שנראה בבירור שראשי העצים נעים. הפלישתים התקרבו יותר ויותר. הם כבר היו במרחק של כארבע מאות אמות מאתנו, מידי כמה שניות הצצתי למעלה, לראות אם ראשי העצים כבר נעים. שום תנודה לא נראתה. הרגשתי כיצד המתח גואה בי. הבנתי שאם לא נשיב מלחמה – יהיה מאוחר מדי.

הפלישתים היו כבר במרחק שלוש מאות אמות. הפחד גאה בכולנו. הרגשתי איך כל גופי מתמלא זיעה, ובסתר ליבי קיוויתי שדוד המלך יתייאש מראשי העצים, וייתן את ההוראה לתקוף. אחרי הכל, האחריות על כל חיי הלוחמים הייתה עליו. באותן שניות הבנתי שאני לא רוצה למות, אני עדיין צעיר, ואני רוצה לחיות. התחלתי לחשוב עליך, ועל כל שאר האחים, על אבא ועל אימא. מה יקרה שתשמעו שנהרגתי במלחמה, ועוד בגלל שכמה מראשי העצים לא נעו. כמובן שנאלצתי להפסיק, כי נזכרתי שבמלחמה אסור לחשוב על המשפחה. הפלישתים כבר הגיעו למרחק של מאתיים אמות, כבר שמענו את קריאות הרצח שלהם. הם גמאו את המרחק בינינו לבינם במהירות. הם כבר הגיעו למרחק של מאה אמה... חמישים אמה. פתאום תפסתי שמפה, כנראה, אף אחד לא יצא חי. הם הולכים להרוג את כולנו. הסתכלתי על ראשי העצים בייאוש. שום תזוזה לא נראתה בהם. להפך, הם נראה כאילו קפאו במקום. הסתכלתי על דוד המלך. לא נראה בו שום פחד. פתאום הוא הסתובב אלינו, היה לו מבט בעניים שקשה להגדיר, מין עוצמה לא רגילה. הוא הסתכל על כולנו באהבה גדולה, ואמר "חיילים, בדרך הטבע איש מאתנו כבר לא יצא בחיים. מוטב שלא נפר את עצת א-לוקינו ונמות רשעים. עדיף שלא ננוע כלל, ונמות צדיקים, אין גבורה גדולה מזו." כבר באותן שניות לא הבנתי מאיפה הוא לוקח את הכוחות להגיד את הדברים האלה, אבל דבריו השפיעו על כולנו. ראיתי בעיניים של כולם החלטה – לא נזוז ולא ננוע בהוראת בורא העולם. התחושה הייתה עצומה, בעוד רגעים ספורים כולנו הולכים למות... אבל כולם הרגישו התרוממות רוח כזאת, אהבה עצומה לבורא העולם, ומוכנות למות על קידוש שמו הגדול.

ובדיוק אז, כשהפלישתים כבר היו קרובים במרחק של כארבע אמות מאתנו, וכולנו שמנו מבטחנו בה', פתאום הגיעה רוח עצומה שנענעה את ראשי העצים. הרגשתי איך נמסכת באברי עוצמה בלתי רגילה (הרבה יותר גדולה מהעוצמה שהייתה לי במלחמה הקודמת). רצנו כולנו קדימה בסערה, והכינו בפלישתים ההמומים, שכבר היו בטוחים שהם הולכים להרוג את כולנו.

את ההמשך בוודאי כבר שמעת, איך הכינו בפלישתים מגבעון ועד גזרה. היתה לנו שם עזרה בלתי רגילה מהשמיים, ראינו בחוש איך ה' מניס את אויבינו מפנינו.

בעזרת הק-ל יתברך, אני מקווה שעוד אוכל לדון אתך על מה שקרה במלחמה כאשר אחזור לבית (בעוד כשלושה חדשים). תמסור לכל המשפחה דרישת שלום ממני, ותגיד לרחל הקטנה שבלי נדר אקנה לה משחק חדש.

אחיך אלישע

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.