הטור של אורטל קפטן: מ"אל תשלח ידך אל הנער" ל"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה"

"אורטל, את יודעת, תמיד כשאנחנו מתקרבים לפרשת העקידה אני נזכר בסיפור שהייתי מעורב בו, שארע לפני 18 שנים בערך". וכך מספר לי ניר: "לפני 18 שנים למדתי באחד הכוללים במרכז הארץ, ולשם היה מגיע בחור מקסים שהתחיל תהליך חיזוק. התהליך אצלו היה איטי אבל בטוח. שמו בן. בן הגיע ממשפחה אמידה מאוד. הוא היה בן יחיד, ועזר לאביו בניהול העסק המשפחתי הפורח. ככל אדם שנמצא בתהליך תשובה בשלב מתקדם, הבזקי האור הרוחני התחילו להאיר בו, וחשקה נפשו "לגנוב עוד שעות של לימוד תורה". בן הגיע ממשפחה שהקשר בינה לבין אורח החיים היהודי-דתי רחוק מאוד. אני זוכר את השיחות שלו עם הרב ציון, שבאופן תמידי היה מדריך אותו כיצד להתחזק מבלי לעשות טעויות גורליות בדרך. אף לא אחד מבני משפחתו ידע על תהליך החיזוק שלו. הוא הקפיד ללכת עם כובע עוד טרם התחיל את תהליך התשובה, מכנסי הגינס עדיין כיכבו עליו והציצית שעל גופו היתה תחובה עמוק עמוק בתוך המכנס. כך הוסתר הדבר במשך כמעט חצי שנה. מיותר לציין שאילו אביו או אימו היו יודעים על כך – אוי לבן ואוי לרב. עד ש... הגיע חג הפורים. קבענו להעביר את הלילה בלימוד תורה ובדיבוק חברים, קנינו כיבוד והגענו לבית המדרש. התחלנו את הלימוד, וגם בן הגיע וביקש להצטרף. כמובן שקיבלנו אותו בידיים פתוחות ובחיבוק אוהב. 20 דקות אחר תחילת הלימוד נשמע צלצול בפלאפון של בן. על הקו היה אביו: 'איפה אתה, בן?'. אני במועדון עם החברים", ענה בן. מי החברים שאיתך? שאל אביו.

יאיר, רוני, טל, ועוד כמה חבר'ה... למה?  לפתע השתררה דממה על הקו. 'תגיד, אין לך בושה? אתה משקר לאבא שלך?'. 'משקר? למה משקר, אבא?', שאל בן. 'משום שעכשיו שוחחתי עם טל ויאיר, והם אמרו לי שאתה לא יוצא איתם כי הלכת לבית הכנסת. תקשיב לי טוב, אני בדרך אליכם. אני יודע איפה אתה נמצא, ולי יש חשבון ארוך עם הרב ששטף לך את המוח...'. הטלפון נותק. בשלב זה הבטנו אחד על השני ותהינו מה עלינו לעשות. הרב ציון ניגש לבן ושאל אותו לפשר העניין. בן סיפר את אשר ארע. ענה לו הרב ואמר: 'חבל שלא התייעצת קודם לכן, הייתי מנחה אותך איך לעבור את המשוכה הזאת בשלום. אבל עכשיו אי אפשר להישאר כאן, משום שזה עלול להסתיים לא טוב'. הרב ציון ביקש שנכנס לאוטו. פנינו היו מועדות לביתו של גדול הדור בבני ברק, ר' חיים קנייבסקי. הגענו תוך דקות בודדות. הדוחק היה גדול, אך הרב ציון, המקובל בבית הרב כבן בית, הסביר את המצוקה, ובן נכנס על מנת לקבל את עצת הרב.

התשובה היתה מפתיעה למדי. "סע למועדון בו נמצאים החברים. תחייג לאבא משם, תן לו לשמוע את רעש הרקע עם החברים, ותצא מהר מהמקום". כך היה. נסענו למועדון. בן נכנס, התקשר מהמועדון – וחמת אביו שכחה.

"אך זה עדיין לא סוף הסיפור. שבוע לאחר מכן יצאה האמת לאור. אביו של בן גילה שבנו לומד כבר למעלה מחצי שנה בשיעור קבוע עם הרב ציון, ומתחזק מאוד. התגובה לא אחרה לבוא. ביום חמישי ב-19:00 בערב נפרצה דלת השיעור. בפתח עומד האבא כשכולו רותח מזעם, הוא התקרב לרב ציון ושאג: '15 שנים חיכינו לילד הזה. עד שקיבלנו אותו במתנה – צער, סבל, ייסורים והרבה כאב. והיום אתה מעז לקחת את בני יחידי ופשוט לרצוח לו את חופש הבחירה?'. האבא התקרב לרב ציון, תפס בחולצתו כאילו בא להלום בו את אגרופו, ואמר: 'אילולא האהבה העמוקה שיש לי לבן, בני יחידי, הייתי מטפל בך בצורה. אחרת אבל אני מזהיר אותך שלא תעז להתקרב אליו יותר. קום, בן, בוא נלך'.

"הרב ציון סימן בעיניו לבן, וזה יצא עם אביו. עברו 5 חודשים מהמקרה, והבלתי יאומן קרה, באחד הערבים נכנס בן לשיעור כשאליו התלווה אדם הנראה כאביו, אלא שהפעם הוא נראה אחרת. חתימת זקן עיטרה את פניו, כיפה לבנה על ראשו, וציצית מבצבצת בין החולצה למכנס. הבטנו בו. הוא חייך אלינו תוך שהוא מהנהן בראשו ואומר 'כן, זה אני, אביו של בן. בחודשים הללו זכיתי להבין שמי שעוקד לבן את זכות הבחירה החופשית הוא אני, ולא הרב ציון. כבוד הרב אני מבקש את מחילתך. הרב ציון התקרב לעברו, חיבק אותו ואמר: 'לפני חצי שנה הזהרת אותי 'אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה', והיום אני זוכה לומר לך: 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים (גם) אתה ו... לא חשכת את בנך את יחידך ממני''.

"במהלך תקופה זו גם האם עברה תהליך חיזוק, והיום הם מנהלים אורח חיים יהודי לכל דבר ושמחים בזכות שנפלה בחלקם".

בעבודת השם, ניסיון עקידת היצר הפנימי טומן בחובו שאלות רבות אודות התגברותנו על אתגרים המצריכים ויתור, נחישות, התמדה והבנה. לא אחת נתקלים אנו בניסיונות המחייבים הפעלת מנגנון סינון, ולפעמים מדובר בוויתור על דברים המסבים עבורנו הנאה גדולה, אך בהסתכלות תורנית הם עלולים להסב נזק רב. מה נותן לנו את הכוח האדיר לוותר גם אם עולה לנו הדבר בהפסד או צער? התשובה היא אחת. בדיוק מה שנתן לאברהם אבינו את הכח להשכים בבוקר כדי ללכת ולעקוד את בנו אשר ציפה לו שנים רבות, למרות היותו בנו יחידו אהובו. אך יש כאן ציווי אלוקי! אמונה, אמונה ושוב אמונה. רק כך מסוגל האדם לבטל רצונו מפני רצונו יתברך.

המשפחה עליה סיפר לי ניר היא משפחה מדהימה, שכל פעילותה זיכוי הרבים וקידוש שם שמיים. מי היה מאמין שלמקום רם מעלה שכזה תגיע המשפחה שהיתה מוכנה לעשות הכל כדי להפריד בין בנם ליהדותו.

פשוט מדהים. מ-"אל תשלח ידך אל הנער" ל-"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" . 

אשריכם ישראל!