הטור המאויר לפרשת וירא: מה חשוב יותר – התורה או החמין?

ברוך ה' שזיכנו מידי שבוע לארח בסעודות שבת אורחים מכל קצוות הקשת היהודית. רחוקים, קרובים, רחוקים שהם קרובים וקרובים שהם רחוקים.

בשבוע שעבר אמרתי לאשתי שנעשה חסד גדול אם נזמין לסעודת שבת אדם בודד שמתפלל בבית הכנסת ושמתי לב שאין לו איפה להיות בסעודות. ממש כאב לי הלב עליו.

מעניין מה הסיפור? שאלתי את עצמי. למה אף אחד לא רוצה להזמין אותו?!

שאלתי את אחד ממתפללי בית הכנסת אם ידוע לו משהו בנושא? הוא ענה לי נחרצות: "האיש הזה משוגע לגמרי! יש לו בעיה נפשית חמורה!".

הסתכלתי על אותו אדם בודד במשך מספר דקות. לא יודע, הוא היה נראה לי דווקא בסדר גמור. נגשתי אליו והודעתי לו חגיגית שהוא מוזמן אלינו לסעודת ליל שבת.

בוקר שישי הגיע, והמרוץ לשבת החל. בישולים, ניקיונות ושאר סידורים אחרונים. בשעת הצהרים, בעודי עסוק בעבודות המטבח, ניגש אלי מוישי בני היקר. "אבא, היום הייתי אבא של שבת, אני יכול להגיד לך דבר תורה?".

"לא עכשיו, חמודי, זה ממש מפריע... צריך עוד להכין את החמין וחסרים גם לפחות עשרה סלטים!".

כעבור שעה בערך מיהרתי להתקלח, ולאחר מכן התפניתי לבדוק את מצב השולחן.

"אבא, יש לי חידה על פרשת השבוע!".

"לא עכשיו, חמודי, זה ממש מפריע... צריך עוד לבחור מפיות בצבע תואם לצלחות ושלא יסתור את צבע הספות שקיבלנו בשבוע שעבר".

כך המשכתי בהתארגנות עד הפרט האחרון, ולבסוף יצאתי בשמחה לתפילת מנחה.

השבת הגיעה.

חזרתי מבית הכנסת עם האורח החדש והמיוחד.

ריח הבישולים חדר לסלון, והנרות האירו באופן מושלם על המפיות שסודרו בהתאמה נפלאה לספות החדשות.

עשינו קידוש, נטילת ידיים ו"המוציא לחם מן הארץ...". בצעתי את החלות הטריות תוצרת בית שהורדו מהמיחם בזמן מדויק ליצירת קריספיות מושלמת בתחתית החלה.

אחחח, "לכבוד שבת קודש".

"אבא? אתה זוכר? אני אבא של שבת, רציתי להגיד דבר תורה!".

"לא עכשיו, חמודי, זה ממש מפריע... מלמלתי תוך כדי ניגוב פה אלגנטי שנבע מטעימת הטחינה האתיופית המלאה בתיבול נגיעות פטרוזיליה ושמיר והוגשה על מצע שום כתוש דק דק.

עזרתי לאשתי לפנות את המנה הראשונה, ונכנסנו למטבח. "נו, את רואה? האורח שלנו דווקא מאוד מנומס ורגוע, לא יודע למה אמרו שהוא משוגע?!".

לפתע נשמעו צעקות מהסלון. ילדינו המבוהלים עברו את המטבח וברחו לכיוון החדרים...

מיהרתי לבדוק מה קרה בסלון. ראיתי את האורח "הרגוע" עצבני במיוחד, מביט בי בפנים זועפות שהאדימו ודווקא התאימו מאוד לצבע הוורדים שקניתי לאשתי, לכבוד השבת כמובן...

"תביאו לי עוד אוכל! אני רעב!!!" צעק בקולי קולות.

ניסיתי להרגיע אותו ולומר שהמנה הבאה בדרך, אך הוא קימץ את אגרופיו ודפק על השולחן,

"איפה האוכל???".

אשתי הצטרפה אל הילדים. הם התחבאו בחדרים וסרבו לצאת.

מצאתי את עצמי ממלצר, והגשתי לאורח שלנו את כל האוכל שנשאר למנות הבאות בבת אחת.

העמסתי הכל לפניו והתיישבתי בראש השולחן.

שאלתי אותו אם אפשר לפחות להגיד דבר תורה. הוא הסתכל עלי בפנים זועפות תוך שהוא בולס וזולל מכל הבא ליד ומלכלך את השולחן והרצפה.

"לא רוצה לשמוע אותך, זה לא מעניין אותי, אל תפריע לי!".

התחלתי לשיר כדי להנעים את זמנו...

"הי, מספיק! אתה מזייף! אמרתי לך לא להפריע!".

אשתי והילדים כבר נרדמו בחדרים.

הזדרזתי להגיש את הקינוח, וברוך ה' הוא סיים לאכול.

לפתע חזר להתנהגותו הקודמת והרגועה, "תודה רבה לכם, היה טעים מאד ".

ליוויתי אותו לכיוון הדלת, כולי תפילה שלא יבקש לבוא שוב...

נפרדתי ממנו לשלום ונעלתי את הדלת!

פעמיים!

ואז זה היכה בי. התיישבתי על הרצפה, נשענתי על הדלת והתחלתי לבכות.

הבנתי משהו שטלטל אותי. "המשוגע" הזה, זה בעצם אני! כל מה שמעניין אותי בשבת זה ה"קישקע" וצבע המפיות. מה עם דבר תורה? מה עם שירים? מה עם מוישי שלי, אבא של שבת?

רצתי לחדר הילדים, נגשתי למיטה של מוישי ולחשתי לו באוזן: "מוישי שלי, אבא של שבת שלי, צדיק שלי, אני מצטער, אני מאוד רוצה לשמוע את הדבר תורה שלך!".

"לא עכשיו, אבא, זה ממש מפריע...".

השורה התחתונה:

כמה חשוב להשקיע מחשבה בדברים הנכונים בנוגע לסעודת שבת. אנחנו עסוקים וטרודים במהלך השבוע בעבודה, לימודים, מטלות הבית, פרנסה, אבל כולנו רוצים להשקיע בחינוך הילדים.

סעודות השבת הינן ההזדמנות הטובה ביותר לזכות בחוויה משפחתית מגבשת ומעצימה, ובכך להקנות לילדינו ערכים נכונים וצמיחה רוחנית.

שמעתי פעם על ילד אחד ששאלו אותו מה הדבר הכי חשוב בעולם? בלי להסס ענה הילד: "החמין של שבת בבוקר!".

מה?! החמין?! מה עם התורה הקדושה? התורה שאבות אבותינו נלחמו במסירות נפש לשמור עליה! היא לא יותר חשובה?

ענה הילד: "כשאנחנו יושבים בשולחן השבת ואני אומר דבר תורה, אבא שלי כלל לא מקשיב! הוא מהנהן בראשו, אבל בעצם הוא עסוק בלזלול את החמין... אז כנראה שהחמין יותר חשוב מן התורה! (חס ושלום).