במחשבה תחילה לפרשת וירא: כשבית הכנסת הוריד את הכיפה

"מתערבים שהוא יקפוץ?" שאל אליצור את נמואל. על המסך שמולם נראה בחור העומד בראש בניין גבוה ומתעתד לקפוץ למטה. נמואל אמר שאין סיכוי שהוא יעז לקפוץ. הם התערבו על 100 שקלים. ו... הבחור קפץ.

נמואל הושיט את הכסף, אך להפתעתו אליצור סירב לקחת. "זה לא הוגן, אני כבר ראיתי את זה אתמול וידעתי שבסוף הוא יקפוץ".

נמואל לא התרגש. "נו, אז מה. גם אני ראיתי את זה אתמול. לא חשבתי שהיום הוא ישוב על הטעות שלו מאתמול"...

* * *

"והאלוקים ניסה את אברהם", פותחת התורה בתיאור הניסיון הקשה מבין עשרת הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם. ורש"י מבאר שהקב"ה פנה אליו בבקשה מיוחדת: "קח נא את בנך – אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי בזה הניסיון. שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש"...

המפרשים תמהים: וכי אם לא יעמוד אברהם בניסיון האחרון, כל תשעת הניסיונות שקדמו לו, אינם שווים מאומה? וכי כעת ניתן לומר ש"הראשונות לא היה בהן ממש"?

מול מקום המקדש, ברובע היהודי בירושלים, נקנה מגרש רחב ידיים להקמת בית כנסת. הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין הריץ ממון רב לירושלים, בבקשה לחסידי רוז'ין שיעשו כל אשר בכוחם לרכוש את המגרש עבור הקמת בית כנסת. מידע גונב לאוזני הרבי מרוז'ין שהממשלה הרוסית חפצה להקים במקום בית תיפלה, והוא חפץ להקדימם.

לאחר שנרכש השטח והחלו במלאכת הבנייה, הלך ונבנה במקום בית גדול ונישא, אשר הכיל הכנסת אורחים ומקווה, בית מדרש ותלמוד תורה, ובקומה העליונה נבנה בית הכנסת "תפארת ישראל".

בשנת תר"ל ביקר הקיסר האוסטרי, פרנץ יוזף, בירושלים. הקיסר, שנודע ביחסו המיוחד אל היהודים, דאג שלא לקפח אותם ואף להפלותם לעתים לטובה כדי לאזן את שהרֵעֵוּ להם, וכמובן לא פסח על מבני הציבור היהודיים בעיר הקודש. כאשר הגיע סמוך לבית הכנסת "תפארת ישראל" עצר והתבונן.

המבנה ההדור ניצב על מכונו, מושלם ביופי רב, אלא שהשטח של גגו היה ריק. הכיפה שאמורה הייתה לפאר אותו, לא ניצבה שם. "מי האדריכל של המבנה?" התעניין הקיסר. ר' ניסן בק, מחסידי רוז'ין ומבוני בית הכנסת, נקרא אל הקיסר. "זהו האדריכל", הצביעו עליו.

"הלמד אדוני את מקצוע האדריכלות?", שאל הקיסר בהתעניינות. ר' ניסן בק השיב בהדרת כבוד: "כן, אדוני, למדתי אותו בחדרי"... (רמז לכך שלא למד לימודי אדריכלות רשמיים, אבל בכישרונו הצליח לקלוט את המלאכה המורכבת). על שפתי הקיסר נמתח חיוך רחב משנינותו של היהודי.

"ומדוע חסרה כיפה למבנה?!", תהה הקיסר בהתעניינות.

ר' ניסן שלף על אתר תשובה מתוחכמת: "בית הכנסת הסיר את כובעו לכבוד הקיסר"...

הקיסר חייך בשנית, והתעניין: "כמה עלי לתרום כדי שבית הכנסת יחבוש שוב את כובעו?" ולבוני הבניין ניתנה תרומת ענק של אלף פרנק מאוצרות הקיסר. בסכום זה השלימו את הכיפה החסרה.

נשוב לשאלה: מדוע יאמרו ש"הראשונות לא היה בהן ממש" אם לא יעמוד אברהם בניסיון העקדה.

ונקדים: על הפסוק בתהלים (ס', ו') "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה", מתרגם יונתן בן עוזיאל: "מפני קושט סלה – מִן בִּגְלַל קוּשְׁטֵיה דְּאַבְרָהָם לְעָלְמִין".

רצה הקב"ה לזכות את ישראל, ולכן הוא מעמיד אותם בניסיונות שבנויים שלב אחרי שלב, ניסיון הוא מלשון 'נס', להרים את האדם גבוה יותר. יראי ה' מקבלים ניסיונות שעולים ומעפילים מעלה מעלה – "נס להתנוסס".

ומהיכן יש להם הכוח לעמוד בניסיונות אלו? "מן בגלל קושטיה דאברהם לעלמין", בשל זכותו של אברהם אביהם, שבנה קומה רוחנית שלמה לדורות עולם וסלל לזרעו את הדרך לרכוש שלמות בניסיונות, לטפס גבוה מעל גבוה ולא להסתפק במה שהשיגו.

* * *

ללא תשע קומות לא ניתן לבנות קומה עשירית, ואילו תשע קומות ללא קומה עשירית, אינן שלמוּת של בניין רוחני. הן כבית-כנסת ללא כיפה. מאברהם אבינו, היסוד לכלל ישראל, נדרשה שלמות של קומה רוחנית על מנת שבניו יוכלו להעפיל אף הם בדרגות העבודה.

הניסיונות הניתנים לנו בעולם הזה, הינם כדי לרומם אותנו מפסגה לפסגה. כאשר רואה האדם שהוצב בפניו ניסיון זהה לשל יום האתמול, ב'שידור חוזר', אין זה מחייב שהוא לא ישוב על הטעות שוב ויקפוץ... כעת הוא משלים רובד אחר באותו ניסיון.