פרשת וירא: המלח לא משתנה, כמו אשת לוט

פעמים רבות מזדמן לנו לשמוע בדיווחי התנועה על פקק או עומס תנועה בכיוון מסוים, שנגרם עקב תאונת דרכים או רכב תקוע, ובנוסף, עומס תנועה בכיוון הנגדי עקב סקרנים.

מה שמעניין, שכאשר אנו משתרכים בפקק של הסקרנים, אנו כועסים על סקרנותם של אותם נהגים שנמצאים לפנינו, אולם כאשר אנו עצמנו מגיעים לנקודת תצפית קרובה לתאונה שבכיוון הנגדי, גם אנו מאטים את מהירות הנסיעה כדי לשלוח מבט חפוז על מה שמתרחש שם.

בכל אדם קיים יצר סקרנות. יצר הסקרנות הוא לא תמיד חיובי, ופעמים הוא עלול להיות אפילו קטלני, כפי שניתן לראות בפרשתנו.

"וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים להשם מְאֹד" (בראשית י"ג, י"ג). בעקבות כך, אלוקים החליט להפוך את הערים סדום ועמורה. לפני שהוא הפך את הערים, הוא שלח מלאכים שיצילו את אחיינו של אברהם – לוט ובני ביתו.

כשהמלאך הציל את לוט, הוא נתן לו הוראה ברורה: "וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר: הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר, הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה" (י"ז). נאסר על לוט להביט לאחוריו. אשתו – עירית, לא הצליחה להתאפק והיא כן הביטה לאחור. כתוצאה מכך היא מתה והפכה להיות נציב מלח – "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (כ"ו).

עלינו להבין, מדוע המלאכים הורו ללוט לא להביט לאחוריו? מה הבעיה בזה? ומדוע העונש של אשת לוט היה דווקא להפוך לנציב מלח?

ישנם סוגים שונים של הבטה. ישנה הבטה "סתמית", ישנה הבטה חיובית המעוררת אמפתיה ומחשבה כיצד אני יכול לסייע במה שנחשף בפני, ישנה הבטה של זלזול, וישנה הבטה של רשעות – כשאדם שמח במפלתו, בכישלונו ובצערו של האחר.

אשת לוט לא הייתה צדיקה גדולה יותר מאשר יתר בני עירה. היא ניצלה רק בזכות בעלה (על לוט עצמו כותבת התורה: "וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" (בראשית י"ט, כ"ט). אלוקים זכר את אברהם ולכן הוא הציל את לוט. ניתן לעיין ברש"י, ברמב"ן ובעוד מפרשים מדוע לוט ניצל).

כשאלוקים שלח מלאכים כדי להציל אותה, הוא נתן לה צ'אנס להרהר בתשובה, לשנות את עצמה ולשפר את מעשיה. ההבטה של אשת לוט לעבר אנשי סדום בעת ההפיכה הייתה הבטה של רשעות, כאומרת לעצמה – מגיע להם עונש זה. מגיע לבני עירי למות, שהרי הם רשעים, אולם אני ובעלי צדיקים. אנחנו לא כמותם. ההבטה הזאת הוסיפה רשעות על רשעותה ואכזריות על אכזריותה, ובעקבות כך החליט אלוקים שאין טעם להשאירה בחיים. היא לא שונה מכל יתר אנשי סדום ועמורה שדינם נגזר להיאבד מן העולם.

כעת מבינים אנו מדוע היא נענשה בכך שהיא נהפכה לנציב מלח. מלח הוא חומר שלא משתנה. מלח מחזיק מעמד זמן רב ללא שום שינוי. אשת לוט הוכיחה שהיא כאותו מלח, הרוע שלה נותר בעינו, יציב וללא כל מגמת השתפרות.

בתחילת הפרשה מסופר על אברהם אבינו, שגם הוא פקח את עיניו – "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא" (בראשית י"ח, ב'), אולם הראיה הזו הייתה ראייה של אמפתיה, ראייה שגרמה לו לרוץ אל אותם עוברי אורח ולהחיות את נפשם בחום הלוהט של המדבר.

יש ראייה ויש ראייה.

הבה נפקח את עיננו כאברהם ולא כאשת לוט.