סיון רהב מאיר על פרשת וירא: מלאך המנוחה לוחש

נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור פרשה, והחליטה לפרסם כהחלטה אחרונה את הפסיקה על השבת, שבה נדחתה בקשתם של בעלי המרכולים. זו הרי לא פסיקה טכנית "יבשה", אלא החלטה ערכית, אידיאולוגית. עובדה: שני השופטים הדתיים בהרכב (ניל הנדל ונועם סולברג) פסקו בדיוק הפוך מחמשת השופטים בהרכב שאינם דתיים. מבלי להיכנס לדיון המשפטי עצמו, הנה קטע שמזכיר לנו על איזו מתנה עצומה אנחנו מתקוטטים ורבים. כתב אותו השופט ניל הנדל, בדעת המיעוט שלו:

"הדת היהודית היא שהביאה לעולם את המהפכה החברתית – אולי הראשונה מסוגה – הגלומה בשבת. הרעיון שביסוד יום המנוחה השבועי התקבל ויושם על ידי האנושות כולה. מלאך המנוחה לוחש באוזן ואומר לעובד: הנך עובד, אך לא עבד. אכן, בזעת אפיך תאכל לחם והעבודה קשה וחיונית, אבל אין לתת לה לבלוע את האדם ואישיותו. בד בבד, מלאך המנוחה לוחש באוזן ואומר למעביד: אתה הצד החזק, אך יום בשבוע יחול שוויון בינך לבין העובד שפטור מעיסוקיך. ערכי השוויון, המנוחה וחירות הרוח שמייצגת השבת קשורים קשר אמיץ עם מוצאם הדתי, ההיסטוריה של העם היהודי ונימוקי מסורת".

למה רחל היא אמנו?

בי"א בחשוון חל יום פטירת רחל אמנו. מהו סודה? מדוע נוהרים לקברה? למה דמותה כה משמעותית? כך כותבת עליה – ועלינו – נעמי לוינשטיין: "רחל אמנו לא הניחה סבל אחד שלא סבלה בחייה. יש משהו באישיותה ובמסכת חייה שאומר לנו, לכל אחד מבניה: לי אתם יכולים לספר על כל צער, קושי או צרה. אני יודעת למה אתם מתכוונים. בואו נשחזר את קורותיה: היא נולדה ללבן הארמי והרמאי, אחותה נישאה ליעקב במקומה, ואחרי המתנה של שבע שנים נאלצה גם לנדוד בעקבות בעלה. גם לילדים לא זכתה במשך שנים, כשמסביבה נולדו תינוקות. ואז נולד לה סוף סוף בן, ואז עוד בן – והיא נפטרה בלידתו. אפילו לקבר מכובד לא זכתה, אלא למצבה על אם הדרך, שתהפוך לסמל עבור בניה. אבל פרט אחד בביוגרפיה העצובה הזו חסר: תגובתה של רחל לכל אלה. היא לא נשברה, היא נבנתה. רחל הפכה, מתוך הייסורים, לרחל אימנו. היא מתאפקת ולא מבזה את אחותה לאה, היא מצפה לילד, היא מנסה להילחם בעבודה הזרה של אביה. כך שעד היום, בניה לא פונים אליה רק כדי לשפוך את הלב, אלא גם כדי לקבל כוחות".

בין יום פטירת רחל ליום רצח יצחק רבין

האם יש קשר בין י"א לחשוון, יום פטירת רחל אמנו, לבין י"ב בחשוון, יום רצח יצחק רבין? כל ספר בראשית מאופיין במלחמות אחים. קין רוצח את הבל. זהו הרצח הראשון בהיסטוריה, ואחריו אומר אלוקים את המילים הנצחיות והנוראות: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". אברהם אבינו חושש ממלחמת אחים דומה, ואומר ללוט, הבן של אחיו: "אנשים אחים אנחנו, אל נא תהי מריבה בינינו". גם בין ישמעאל ליצחק פורצת מריבה מרה, ושוב נדרשת הפרדת כוחות, וזה לא פוסק גם בדור הבא: עשיו מבקש להרוג את יעקב, ואחר כך בניו של יעקב מתנכלים ליוסף אחיהם. מלחמת אחים מובילה אותנו תמיד להרס עצמי, לגלות, לחורבן.

לרחל היו כל הסיבות להילחם באחותה לאה. לאה נישאה ראשונה ליעקב, לאה הייתה אם לילדים רבים כשרחל הייתה עקרה, אבל רחל מתגברת. היא שוברת את התסריט הצפוי של ספר בראשית, ומוחלת על הקנאה והשנאה למען האידיאל הגדול יותר. נראה שזו התרופה שנדרשת לנו היום – ויתור, עין טובה, גדלות רוח גם כלפי מי שנראה כמתחרה. בדיוק בתאריך הזה רחל מזכירה לנו לא לבחור במלחמת אחים אלא ביחסי אחווה בין אחים. לא סתם במגילת רות, מברך כל העם את בועז ואומר לו כך: "יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהן את בית ישראל". יחסי קרבה ואחדות כאלה הם לא עניין מקומי וזמני, הם בונים את בית ישראל.

מהפכה של שמחה

איך יודעים אם המוטיבציה שלנו טובה או רעה? איך אפשר להעריך את טיבו של מעשה? פרשת השבוע מספקת סוג של מבחן – "מבחן השמחה". הנה הפסוקים שמתארים איך אברהם אבינו אירח את האורחים שלו: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה, וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".

ארבע מילים יש כאן: וימהר, מהרי, רץ, וימהר. לא קשה לחוש שיש פה התלהבות רבה. אברהם ממש שמח לקראת אורחיו, ממש רוקד עם המאכלים בידיו. זה נכון בכל תחום של פעילות – אפשר לעשות אותו מעשה בדיוק, אבל בגישה של "אוף, באסה, לא מתחשק לי אבל חייבים", ואפשר לפעול כמו אברהם ולחוש שזה הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות כרגע.

הרב ירוחם ליבוביץ' ממיר כתב על כך: "דברי תורה צריכים להיות אצל האדם כעסק. בעסק מסחרי, כשקונה אחד בא לחנות, ובייחוד קונה ידוע אשר מרוויחים ממנו הרבה, כולם עומדים על רגליהם הכן לקראתו, לעשות רצונו. בבית אברהם אבינו, כשהיה נכנס איזה אורח, כל בני הבית עמדו על רגליהם, כולם רצו ועפו סביבו, כי ידוע העסק הגדול אשר לרגלי האורח".

אבא של ילד

האדם המשפיע ביותר בתולדות האנושות אינו מופיע ברשימות "מאה האישים המשפיעים בהיסטוריה". הוא לא משל בשום אימפריה, לא פיקד על שום צבא, לא עשה ניסים, לא הנהיג קהל מאמינים עצום, וחסידו היחיד – היה בנו. ובכל זאת, יותר ממחצית מבני האדם החיים היום על פני האדמה רואים את עצמם כממשיכי דרכו. למה בעצם? מה יש בו, באברהם? הנה ההסבר של הרב פרופ' יונתן זקס, שכותב שהתשובה של התורה לבחירת אברהם מפתיעה, ואפילו מרגשת. אברהם פשוט נבחר להיות אב. קודם כל אבא. הנה הפסוק שמבשר על כך, בפרשת השבוע ("וירא"): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַווֶה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

ואכן, כל האירועים הגדולים בחייו של אברהם – ההמתנה לילד, הולדת ישמעאל, המתח בין שרה להגר, הולדת יצחק ועקדתו – כולם נוגעים לתפקיד הזה שלו. ההורות מוצגת כאן לא רק כאוסף מטלות טכניות, מהכנת בקבוק ועד הסעות לחוגים, אלא כאתגר הנעלה ביותר. לא כעניין נוסף, "על הדרך", אלא כמשימה מקודשת. הרי אפשר לכנות את אברהם בהרבה כינויים – "גדול", "צדיק", "חכם", "ראשון" – אבל אברהם הוא קודם כל אבינו, ושרה היא קודם כל אימנו, והפרשה מזכירה לנו השבוע את מה שקל לשכוח: שזהו אחד התפקידים המשמעותיים בחייו של האדם.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.