בדיקה פשוטה מגלה: מי הם צאצאיו של אברהם אבינו?

בעיר סדום, העיר שאינה רואה בעני ואביון אלא נצלנים ופרזיטים, יושב  לוט השופט בשער העיר, ובחייו הפרטיים הוא מתגלה כ'צדיק בסדום', מסכן את עצמו ואת משפחתו עבור האורחים ומכניס אותם בדאגה ומסירות על אף החוק הקפדני האוסר זאת. לא די בכך - אף את בנותיו הוא מוכן להקריב למען שלומם.

על אף ההסתייגות הטבעית מצעד זה, הזוכה גם לביקורת של חז"ל, כפי שאמרו בתנחומא 'בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג וזה מוסר בנותיו להתעלל בהן...'  ומשמעות דברים אלו כפי שכתב הרמב"ן על אתר 'שלא היה ענין הזימה בנשים מרוחק בעיניו' – מכל מקום גנותו הנזכרת נלמדת מתוך שבחו - 'שהיה טורח מאד על אכסניה שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו' (ע"פ לשון הרמב"ן). הווה אומר: לוט מכניס אורחים במסירות עילאית.

ומכאן יש להתפלא, כשנאמר ללוט בעת בריחתו מסדום 'אל תבט אחריך' פירש על כך רש"י 'אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול', ומכאן למדנו כי לוט מוגדר 'כמרשיע עם סדום' על אף התמסרותו המופלאה להגנה על האורחים והסתכנותו בעצם הכנסתם. תמיהה היא זו בעינינו.

האמת היא שהתרבות המוסלמית המקדשת את הערך של הכנסת אורחים, ויחד עם זאת נאמנת יותר ויותר לנבואה האלוקית בפרשתנו המגדירה את עתידו של ישמעאל כפרא אדם שידו בכל ויד כל בו – מבהירה היטב את הניגודיות שבהתנהגותו של לוט, הוא יכול לחבור לאנשי החרב והזימה הסדומיים, ויחד עם זאת להיות מכניס אורחים דגול.

את העומק של הדברים חושף גאון המחשבה, המהר"ל, בדבריו על הפסוק 'וירא לוט ויקם לקראתם' (לעיל י"ט א') שם מוסיף רש"י – 'מבית אברהם למד לחזר על האורחים', ומגלה לנו המהר"ל, כי אין כוונת רש"י לפרש מהיכן שאב לוט מידה נפלאה זו, אלא בלשון ביקורת דבריו אמורים וזו כוונתם 'שהרי רשע היה, שלקמן אמרו לו המלאכים אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול – ואם כן, למה היה מפציר להכניס אורחים? אלא 'מבית אברהם למד - וההרגל על כל דבר שלטון ודרך הרגילו הלך להכניס האורחים כמו שעשה אברהם'. (לשון 'גור אריה' על התורה).

למדנו בדברי מהר"ל כי חז"ל ירדו לעומק נפשו של לוט וקבעו במאמר 'אתה הרשעת עמהם' כי הכנסת האורחים המופלאה במסירותה של לוט - אינה אלא חיקוי והרגל! 

הכנסת האורחים של לוט הינה מסורת תרבותית כמו זו של הערבים, שאף הם מחקים את הכנסת האורחים של אברהם אבינו, אולם אין להם באופי את 'מידת גומלי חסדים'. היכולת לרצוח בקלות ולהתאכזר אינה מתאימה למי שמידת החסד מקננת בנפשו, ועל כרחך כי אין כאן אלא נוהג תרבותי. המוסלמי לעולם לא יפגע באורחו, הוא גם יכבד אותו כמיטב המסורת - אולם אחרי שיתרחק מהמאהל שלו – יוכל בקלות לרצחו נפש.

התפוח שנפל רחוק מהעץ

עדיין עלינו לפרש מה הביא את חז"ל לפרש את דמותו של לוט באופן שלילי ולקבוע שגם הכנסת אורחים זו שנצטיין בה, אינה אלא חיקוי והרגל. אולי עצם העובדה שקבע את משכנו בסדום מוכיחה על כך, אילו היתה מידת החסד קנין נפשי אצלו לא היה מסוגל לגור בין אנשים מושחתים אלו. אולם עדיין יש לומר לזכותו, כי ניסה 'להשפיע עליהם מבפנים'...

נראה להציע כפי שגם נבסס להלן, שמקורם של חז"ל לשפוט שמידת החסד אינה קניינו הנפשי של לוט אלא מעשה חיצוני, מבוססת על התולדות שיצאו ממנו שניכרו בהיפוך מידת החסד. הלא משום כך נאסרו צאצאיו 'עמוני ומואבי' לבוא בקהל ה' 'על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'! אילו היה לוט דבק באמת במידת הכנסת אורחים ועוד במידה של מסירות נפש – אי אפשר שבאומה היוצאת ממנו תתבטא התנהגות הפוכה באופן בולט.

מידת ההטבה והחסד הינה מידה תורשתית, ובזרע ישראל שלילתה מעידה על תערובת חלילה ביחוס. כך אמרו בגמ' מסכת ביצה דף ל"ב כי אחד האמוראים הגיע לעיר ובקש סיוע להשתלב בחיי המסחר, לאחר שלא סייעו לו בקש שיזונו אותו בצדקה, ומשסירבו גם לכך אמר כי יש פגם בייחוסם - כי הרי 'כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע בו שאינו מזרעו של אברהם אבינו'.

'הנהנתן' – אינו איש חסד אלא נצלן חברותי

ההסבר דלעיל מבוסס על דברי הגמרא במסכת הוריות דף י' עם תוספת פרשנות שלנו – ובנוי על הנחה נוספת המוגדרת בלשון התלמוד והראשונים 'לתאווה יבקש – נפרד'. חוק פסיכולוגי פשוט, הקובע כי ה'נהנתן' הדואג בהתמדה למילוי תשוקותיו, על אף שהינו לעיתים קרובות איש חברותי למדי, לאמיתו של דבר הינו זר ומנוכר. חכמינו חושפים את אישיותו הפנימית ומגדירים אותו כ'נפרד' – בודד ואגוצנטרי. היחסים החברתיים הנחמדים שלו הינם חלק ממערכת של 'תן וקח', וכאשר חברו הטוב יתמוטט ממעמדו ושוב לא יוכל להפיק ממנו תועלת, ינהג בו מנהג 'השתמש וזרוק' – עובדה זו מוכחת רבות בחיים.

לוט בוחר את סדום על בסיס היותה מקום שמצבו הכלכלי איתן וחיי תענוגות מרפדים את תושביו (ראה רש"י לעיל י"ג י' וביחזקאל ט"ז) ועל אף היותה עיר מושחתת. לאור זאת הוא מגלה את אופיו הנהנתן ומוכיח כי אין במהותו את מידת הנתינה והחסד.

ההבחנה הדקה הזו באה לידי ביטוי בכך שעמון ומואב מגלים אדישות כלפי העם היוצא ממצרים, שהינם גם בני אברהם, שעל פי המסורת הגן על לוט אביהם, ובכל זאת 'לא קדמו אתכם בלחם ובמים'. זו ההוכחה כי ה'גן' שלהם פגום, אין הם ראויים ליחסי חיתון עם עם ישראל גם לאחר גרות.

כמה נפלא לראות בכל הזדמנות את האופי היהודי במיטבו ובמיוחד בסולידריות ועזרה הדדית. הבה נמשיך לשמור על האופי ועל התורשה שלנו – למעננו ולמען הדורות הבאים.

הטור מעובד מדברי הרב מנחם יעקבזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק', ומפורסם לעילוי נשמת מנחם בן יששכר ורחל בת מנשה שרעבי ז"ל.