איה קרמרמן: "הנתינה ומסירות הנפש של הצדיק גרמו לי להתרגשות וגם לקנאה"

לפני כשלוש שנים קראתי את הספר "הכל לאדון הכל", המגולל את סיפור חייו המופלאים של הרב יעקב יוסף הרמן זצ"ל בארצות הברית של תחילת המאה הקודמת.

הסיפור מתחיל בהיותו כבן 10, אז הוא גר אצל אדם לו שילם על מחייתו. ערב שבת הגיע, והאיש זרק אותו מהבית, נטול כל. את שבת הוא שמר על ספסל בסנטרל פארק, שם קיבל החלטה שהובילה את חייו עד יומו האחרון - ביתו תמיד יהיה פתוח לכל יהודי. כך היה. הוא הפך לאיש עסקים מצליח, וממש כמו בקריאת שמע "בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך" כך הוא נהג. את כל מאודו הוא הקדיש להכנסת אורחים יוצאת דופן בנדיבותה. לא הפסקתי לבכות כשקראתי. הנתינה ומסירות הנפש של הצדיק הפכו לי את הבטן מהתרגשות, מהערכה וגם מקנאה.

במוצ"ש שעבר עשו לי מסיבת הפתעה. כמה חברות הגיעו ונכנסו לסלון בשקט בזמן שקילחתי למעלה את הבנות. אני לא מסוגלת לתאר כמה הובכתי מהמעמד. גם מלהיות הפוקוס של כל ההילולה הזו, ובעיקר מזה שכולם טרחו לכבודי ובאו על בעליהן וטפן. ניסיתי להבין האם חוסר הנעימות שלי נורמלי. כולן ככולן חברותיי-אחיותיי, ואנחנו מלוות אחת את חייה של השנייה בקירבה גדולה. מלאסוף ילדים, הקפצת הומאופתיה באמצע הלילה, ועד לשיחות נפש עמוקות ותמיכה רגשית ששמורה רק לחברות נפש. באמת התברכתי בנושא. אז למה כל כך היה לי לא נעים שהן באו? מה, לא הייתי עושה בשמחה את אותו הדבר בשבילן? ברור שברור.

ואז הבנתי. זו סוגיה שמטרידה אותי כבר כמה זמן. יש נושאים בהם העולם מחולק לשני סוגי אנשים. הנותנים לעומת הלוקחים. יש אנשים שמורגלים בנתינה, יש המורגלים בלקיחה, או מילה יותר מעודנת, קבלה. יש אנשים שלא צריך לבקש מהם. מתוך שיחה, הם רגישים וקשובים מספיק בשביל להבין שיש פה מקום וצורך בעזרה. בלי לדבר על זה הם יופיעו עם תמיכה וחיוך. ויש אנשים, שלא משנה כמה תיתן להם, ברגע שתבקש משהו, הם תמיד ימצאו תירוץ להתחמק באלגנטיות. בכל מקרה. אני לא יודעת מה היה הטריגר שגרם לי להתעסק בזה כל כך הרבה מאז ראש השנה. אולי בעצם כן. אולי אני מרגישה חוסר איזון פנימי בנושא, ואולי בגלל סיפורי מידת החסד של אברהם אבינו שחוזרים שוב לחיינו.

עולם הערכים היהודי גדוש בסיפורים על מידת החסד

גדלתי אצל אמא שרואה את העניין בצורה מאוד ברורה וחסרת פשרות. אימי חונכה בבית שדגל בנתינה ללא תנאי. נקודה. נגמר הדיון. נתינה הייתה תוצר האידאולוגיה הציונית הנחרצת של סבי, יעקב מרידור ז"ל, שלא הסכים להמשיך בחייו הפרטיים עד שלכולנו תהיה מדינה. להיות הבת של מפקד האצ"ל כלל לוותר על בית, משחקים, זהות, חיים סדירים, ועל אבא. אכן, מידת הנתינה הוטבעה באימי, כטבע שני. אימי תמיד בנתינה, תמיד באכפתיות קיצונית, כלפי האהובים שלה, אבל גם כלפי אנשים שממש לא מצפים לזה. אם היא מאמינה שיש ביכולתה לעזור, היא תעזור. אימי תמיד מגיעה, לכל מקום, עם מתנות, גם לאלה שבחיים לא יחזירו לה. פשוט כי היא ככה. זה הלב שלה. ממש לא פשוט לגדול לאמא כזו. כי אצלה זה באמת קל, כמו קוסם ששולף קלף מהשרוול. אני לא יכולה לספור כמה פעמים קיבלתי תגובת אף עקום כשלא הסכמתי לחלוק. כמה פעמים אמי באמת לא הבינה מה הקושי שלי לתת ולוותר, פשוט כי הקושי הזה לא קיים בה.

גם עולם הערכים היהודי גדוש בסיפורים על מידת החסד, שהיא דוגמא ומופת לה אנחנו חייבים לשאוף. בין אם זו מידת החסד הראשונה של אברהם אבינו, בין אם זה הרב יעקב הרמן. אולי אברהם אבינו נשמע לי גדול עלי מתסכל ורחוק. אבל הרב הרמן חי רק לפני כמאה שנים, לא כזה רחוק. ועדיין, אני ב"בלבלות" פנימיות. עם כל הכבוד למידות החסד של אמי, של צדיק שמנטרת חייו הייתה "הכול לאדון הכול" וגם של אברהם אבינו, איפה אני שמה את הגבול שלי? איפה אני אומרת נתתי די? או לחלופין נותנת לעצמי בראש כי לא נתתי מספיק? האם אני מהנותנים? או על אף כל מה שלמדתי מהלוקחים?

ההתחבטויות הובילו אותי לשתי מסקנות. אז אולי אני מתחילה למצוא את האיזון הדק הפנימי שלי. המסקנה הראשונה היא שנתינה היא נתינה כל עוד אני עושה אותה בשמחה וטוב לבב. נטו. אבל אם אני, איפה שהוא, מצפה לתמורה בעד אותה הנתינה, זו כבר לקיחה. אני לוקחת לאדם לו אני עוזרת, את זכות הבחירה. בליבי, אני מאלצת אותו לתת בחזרה. ואם הוא לא נותן חזרה, יש בי אכזבה. מי אמר שהוא הסכים לעסקה הזו שרקחתי במוחי? מה נתינה בזה? המסקנה השנייה היא שאני מאמינה בנתינה, ברגישות לצרכים של אחרים, גם אם זה קשה לי לעיתים לעיכול. זה ערך עליון קדוש בעיניי, כמה שנדמה שהוא פס מהעולם. לכבוד המסקנה הזו, תליתי תמונה של הרב הרמן על קיר המטבח שלי. כדי להזכיר לי שנתינה גוררת נתינה. שמצווה גוררת מצווה. וזה השכר של אלו, לא הציפיה לקבלת תמורה. גם כשזה קשה ונדמה כלא פייר. וכשאני מצליחה לתת ללא תנאי, מתוך שמחה, באמת בלי לצפות לתמורה, אני מחייכת לתמונה של הרב הרמן, ונראה לי שהוא חייך בחזרה.

חציל שלם קלוי ומקושט

בשיחה שניהלתי פעם עם קרין גורן ניסיתי להבין את סוד הקסם שלה. היא אמרה בכנות שהיא רוצה מינימום עבודה בשביל מקסימום קומפלימנטים. אימצתי. והנה דוגמה:

החומרים:

חציל

טחינה גולמית

5 עגבניות שרי פרוסות

4 גבעולי פטרוזיליה קצוצים

שמן זית

מלח

אופן ההכנה:

קולים חציל שלם על חציליה, ומי שלא סובל את הריח, על נייר אפיה בתנור בתוכנית גריל.

מקלפים את הקליפה, אבל משאירים את הגבעול כדי שיישאר שלם

מניחים על צלחת ומוחצים מעט את בשר החציל כמו קערה

מזלפים עם מזלג טחינה גולמית

מניחים מעל את העגבניות ומעל את הפטרוזיליה

מפזרים מלח, מזלפים שמן זית ושוב מעט טחינה לקישוט

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".