תלמידתי היקרה, הלכת לך... ועכשיו את טועמת מהעולם שמעבר למתרס

משתוללת.

מבינה כל כך, אולי יותר מכל אחד בעולם.

כואבת, ממקום אחר, לא כמו הכאב של כולם.

זה סוג כאב

של אחד שכבר היה שם.

אחד שציפה לחופש, קיווה לדרור, רצה להוכיח לכל העולם, טעם קצת... וחזר בו.

כן, חזרתי.

זה כאב כזה של אדם שכבר נדקר ממחט, ורואה אחרים נדקרים גם. הוא רואה אותם משחקים במחטים, בלי לדעת איזה כאב מצפה להם בעיקול.

לקלל?

לא, חלילה, איני מקללת. אברך את כל יושבי תבל ברוב אושר, בברכה מלא חופניים, בשפע הצלחות בכל התחומים.

אבל ככה זה בעולם... מחטים לא רק תופרות... הן גם דוקרות.

ככה זה בעולם: מלח הוא תיבול הכרחי, אבל יותר מידי – הוא לא אכיל, הוא מבחיל.

אז הלכת לך... ועכשיו את טועמת מהעולם הזה שמעבר למתרס. טועמת "אהבה" (אוהו, בוורד אין מספיק מרכאות למילה הזאת...), טועמת חופש, טועמת שחרור. טועמת ים, חנויות, קניונים ובגדים. טועמת לימודים, חבר'ה, תעודה, תארים. את אולי משווה כל הזמן לעבר: איך היה שם, ואיך זה עכשיו. איך זה הולך אצל הדתיים (את הרי הכי מבינה!) ואיך אצל חילוניים...

ואם כבר הזכרנו מלח, אז כן, יש בך מרירות.

איך אני יודעת?

לא דברתי עם אף אחד, זה רק מנסיון.

יש בך מרירות על כל העולם הדתי, על כל הדתיים המעצבנים האלה. על בית הספר. על החברות שרק עמדו מרחוק וראו אותך נובלת, ולא קמו ועמדו לימינך. על המורות שאטמו אזניים ולב, על אבא שכל כך רחוק, ועל אמא... על אמא!

את שואלת אם דברתי עם אמא שלך?

בכלל לא. אני לא מעזה לדבר איתה. מספיק היא כאובה גם בלי השאלות שלי. היי, אל תכעסי. את כאובה גם כן. אני יודעת. הכאב שלך הוא זה שהניע אותי לכתוב. הכאב הזה שלך הולך איתי ביום ובלילה. העיניים שלך מנסרות אותי, לא מרפות, לא נשכחות. הקול שלך עוד צלול לי באוזן, החיוך, העיניים הצוחקות. את לא משהי שאפשר לשכוח, ובטח לא תוך שנה.

ובקיצור, את כועסת.

הכעס הוא כמו דלק. הוא מתניע אותנו קדימה, אנחנו מלאים אנרגיות לעשות דברים, יש בנו מוטיבציה מטורפת להוכיח לכל העולם שאני אנצח, ועוד יצא ממני משהו, ואתם תראו... זה גם סוג של נקמה כזו: אמרתי לכם. מגיע לכם שכך יכאב לכם הלב. אם הייתם שומעים את הזעקה של הלב שלי בזמן אולי לא הייתי כאן היום. אני אראה לכם כמה רחוק אני יכולה להגיע. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות. לא מפחדת ממכם. ועוד פעם: מגיע לכם!

אח. כמה זעקתי את הזעקות האלה בתוך עצמי. פעם.

כמה קירות שרטתי, פשוטו כמשמעו, מתוך תסכול אינסופי. מתוך זעם שלא ידע מנוחה.

זה די מפחיד להרגיש הכל פעם שניה... כאילו אני ב"דה ז'ה ווו" – חווה הכל מחדש, רק הפעם בשם אחר. הפעם כאילו לי קוראים את השם שלך, ואני שם, כל כך שם...

ילדה יקרה שלי,

יש לי רק שאלה קטנה אליך, טוב?

את לא חייבת לענות, אבל אני תמיד אשמח שנהיה בקשר. תתקשרי, תכתבי לי למייל. תתני אות חיים. מבטיחה לא לרמוז לאף אחד ממשפחתך. הקשר הזה יכול להישאר חסוי בינינו, ועלי את יכולה לסמוך.

גם אני סומכת עלייך שהמכתב הזה יישאר בינינו.

איך אני כל כך בטוחה בזה?

פשוט, כי אני היחידה מכל חברייך שמכירה אותך באמת. שמכירה את הלב הטוב שלך, שלא משנה מה יקרה – הוא תמיד ישאר זהב טהור. מכירה את היושר הפנימי שלך, מעולם לא רימית, תמיד היית ישרה והוגנת, רצית למצוא את הצדק שבכל דבר.

אז את ראויה לאמון שלי.

ועדיין לא שאלתי את השאלה שלי...

אז, תגידי לי, אבל בכנות: טוב לך?

תגידי לי שטוב לך. תגידי לי שאת לא סובלת. בשנתיים האחרונות מאז שאבא הלך היה לך סבל בעיניים, ואני, בתור אחת שגם גדלה בלי אבא, ידעתי לזהות אותו. הלב שלי היה נקרע, אבל הייתי חייבת לשתוק. התפקיד שלי לא אפשר לי לומר לך אפילו לא מילה אחת. אז – גם לא יכולתי, וגם לא רציתי. זה לא היה מתאים.

אבל היום, כשאת כל כך רחוקה, ואפשר להיות בקשר בדרכים אחרות –

היום אני כן רוצה לדעת שטוב לך. שאת מוגנת. שיש מי שדואג לך, אוהב ועוטף.

וזהו, שאם אין –

אז תדעי לך שיש.

אוהבת המון,

מחבקת חזק מרחוק,

ומחכה לאות חיים ממך, לא משנה באיזו צורה.

המורה מרים.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.