המסע לתיקון המידות: חטיפה לאור יום

היא נכנסה לכיתה בצעדים מהוססים.

מבט חטוף לעבר השעון הראה כי השעה כבר 9:55. עוד חמש דקות מסתיים השיעור. מה היא עושה כאן בשעה כזו. מה, היא לא שמה לב שהיא מפריעה?

הרב בדיוק ביקש לסכם את עיקרי השיעור, לאחר שעה וחצי של לימוד מפותל ומרתק בספר יונה. בדיוק אז, נפתחה הדלת. כל המבטים הופנו לעבר מקור הרעש, שכן שולמית נכנסה לכיתה כרוח סערה. כשראתה את כמות הנשים נעצרה לרגע, פשפשה במבטה אחר מקום ישיבה פנוי. שם, ממש בסוף הכיתה, מצאה את מבוקשה: כיסא ריק.

האמת, היינו בטוחות שהיא תיסוג, תמלמל משהו ותחכה בחוץ, אך אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה אחר כך.

בעוד הרב המרצה מחכה בסבלנות לישיבת הגברת, שולמית פילסה את דרכה לסוף הכיתה, לא שתה למבטים התמהים מסביבה. הצפיפות הייתה רבה, אך לשולמית זה לא היה אכפת. לא מהשתיקה הרועמת של הרב, ולא מהמחשבות המגחכות על החלטתה האמיצה לקרוע את ים הנשים לשניים כדי להגיע לקצה האינסופי של הכיתה, ולהרוויח ולו משפט אחד מסוף בשיעור.

הרב המתין בדממה. מחוגי השעון הורו על 9:58, ושולמית עדיין בשלה. פניה היו נחושות מטרה, למצוא מקום ישיבה. גל נשים התרומם על מנת לאפשר לשולמית לעבור, תוך כדי חריקת כסאות ומלמולים של אי שביעות רצון מההפרעה הלא צפויה. הנה, לא תאמינו - שולמית הגיעה למחוז חפצה, התמקמה על הכיסא באנחת רווחה, מלמלה סליחה חלושה, ו...התיישבה. ישתבח שמו לעד.

כעת כל המבטים הופנו לכיוון הרב. מעניין מה יגיד לשולמית שאחרה לשיעור בשעה וחצי, והזיזה נשים עייפות ממקומם הרווח, בשביל דקה אחרונה של שיעור???

הרב, שעד עתה מבטו היה מושפל ארצה, הרים כעת את עיניו. לאחר מספר שניות של דממת אלחוט, לקח בידו האחת את היומן שעל השולחן, פתח ברשימת הנוכחות, ושאל: "שולמית כהן?". מרחוק נשמעה קריאה חרישית: "כאן".

הרים הרב את מבטו. הרצין ואמר בקול יציב ובטוח: "יש הקונה עולמו בדקה אחת". סימן וי גדול ליד שמה, לאות נוכחות מלאה. סגר את היומן, ויצא.

האמת, אני אגיד לכן? זה היה מעצבן. אנחנו טרחנו והשקענו כדי להגיע מוקדם, לתפוס מקום טוב, והיא - ככה? מקבלת נוכחות מ-ל-א-ה? תגידו לי, איך היא לקחה שעה וחצי בדקה אחת?

למה אני משתפת אתכם בכל זה?

יום אחרי כיפור, נפלתי.

לא שציפיתי להיות איתנה בקבלה שקיבלתי לקראת השנה החדשה, אבל גם לא חשבתי שהנפילה תגיע כל כך מהר. מיד כל המחשבות עולות ומציפות את ראשי, עד כמה אני לא מוצלחת, לא עקבית, לא רצינית, לא... ולא... ולא...

כן, נכון. היו גם דברים טובים שעשיתי, אבל הנפילה הזו חרטה בי את רישומה כל כך חזק, עד שכל הטוב לפתע בטל בשישים. איך מתרוממים מכאן??

"...ושמעתי בשם גאון אחד ששאל אדם אותו: אם לא כוון ברוב התפילה ,והוא עומד בסוף התפילה - באיזה אופן יעורר את נפשו להתחיל לכוון? והשיבו: משל למה הדבר דומה? לקטנה אחת שעמדה על השוק בסל גדול של ירקות למכור, ופגע בה אחד והתחיל לחטוף מהסל, ונבהלה ולא ידעה שום עצה איך לעשות" (נצור לשונך מדריך להלכות לשון הרע חפץ חיים, ח' תשרי).

מכירים את אותה קטנה שעמדה בשוק? זו אני. פיצית, חלשה וחסרת אונים. מלאה בתחושת פספוס מכל המושלמות שרקמתי. הייתי אמורה לעבוד את ה' בטופ שבטופ. ימים שלמים בלי לשון הרע, בלי הסחות דעת בתפילה, בלי נזיפות לילדים... והנה, הבועה התנפצה לי בפנים. על היום הראשון אחרי יום כיפור, אחרי השיא, התפילות, ההבטחות והכיסופים, נחתי לקרקע במכה אנושה. בושות.

פקח אחד עמד למרחוק, אמר לה: מה תעמדי? על מה תמתיני, עד שיחטוף כולו? הנה הוא חוטף, גם את חטפי, וכל מה שיעלה בידך יהיה שלך. כן הדבר ממש בעניין התפילה, הנה היצר מתגבר על האדם ומפיל עליו עצלות ומחשבות זרות, עד שעל ידי זה, לא התכוון בכמה וכמה ברכות מהתפילה - גם אתה חטוף וזרז את עצמך בכל כוחך לכוון בברכות אשר עדיין הם לפניך" (שם, שם)

חכם הוא אותו פקח. נכון. מודה ומתוודה. נפלתי, אבל למה כאן להיתקע? נכשלתי בצניעות? לא בלמתי את פי? לא כיוונתי בכל התפילה? התעצלתי לעזור לשכנה? בסדר. השיעור של החיים עוד לא נגמר. אני עוד יכולה לקבל את המאה אחוזים אם רק אשכיל לנצל את ההמשך. אמשיך להילחם עם היצר, ואחטוף עוד ועוד מצוות. לא אתן למה שכבר היה ונחטף, למנוע ממני את הניצחונות הבאים.

שולמית הזו, החכמה, לא התבלבלה. היא ידעה לחטוף את הזכות להיות נוכחת בשיעור, גם בדקה האחרונה. אני מצדיעה לך, שולמית.

כן הדבר ממש בענייננו: היצר ניצחך ביום זה בדיבורים אסורים - אתה עמוד והתחזק נגדו למחר לנצחו, ואפילו אם, חס ושלום, יתרמי שינצחך עוד הפעם, אף על פי כן אתה חוזר והתחזק נגדו להילחם אותו, ובוודאי יעזרך הקדוש ברוך הוא שתהיה גם כן מהמנצחים, כי הבא לטהר מסייעין אותו. כללו של דבר: כל ימיו של אדם יהיה מלחמה בינו ובין היצר, וזהו בעצם כוונת חכמינו ז"ל: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" (שם, שם)

אנחנו כל החיים במלחמה. מלחמה תמידית שבה רק הרגע מגלה לנו את מצב הכוחות. נכון, לעיתים הייאוש שואב וממכר, וזה בדיוק הפחד הגדול. לא הנפילה, אלא הכניעה. אם עכשיו נכשלתי זה לא אומר שזה סוף הסיפור. החיים מפותלים ומורכבים, ובהשתדלות שלי אני יכולה לנסות לכתוב את ההמשך, אך תמיד לזכור כי החותמת הסופית בידי בורא עולם.

ואתם יודעים מה, גם אם פעם הבאה אפול (ויש מצב כזה), אנסה להמשיך לתפוס מה שאפשר. זו המשימה שלי עכשיו, לייקר את ההצלחות, ולמנף את הכישלונות להתרוממות ולהפקת לקחים. הקב"ה רחמן ואוהב. מעריך כל השתדלות, מאמץ, רצון טוב, וכן, מעריך גם דקה של התגברות בתוך ים של 24 שעות, כי זו דקה שלא תסולא בפז - דקה שתכריז גם בשמיים על שכר נוכחות מלאה.