הטור המאויר לפרשת חיי שרה: הבנים יכולים לתקן את מעשי האבות

היה זה לפני שחזרתי בתשובה כשסבי נפטר. הלווייתו נערכה בקיבוץ בו גדלתי.

אני זוכר שבזמן ההלוויה הייתי מאוד נסער. אז עוד לא ידעתי למה, אבל הרגשתי בתוכי שלא ערכו לו הלוויה כמו שצריך, מבלי להבין מה נכון ומה לא נכון. חשתי שמשהו ב"טקס" היה לא בסדר, יבש, ריק מתוכן אמיתי.

בדיעבד אני יודע שסבי נקבר שלא כהלכה. הקדיש לא היה קדיש, המניין לא היה מניין והבכי לא היה בכי...

בעקבות אותה תחושה התחלתי לחקור ולשאול שאלות. מה, למה, לאן, איפה אני?

עברו שנים, עזבתי את הקיבוץ והתקדמתי שלב אחרי שלב בתהליך של חזרה בתשובה.

ואז סבתי נפטרה.

עם קבלת הבשורה, החלטתי שאני חוזר לקיבוץ ועושה תיקון לאותה הלוויה של סבי ע"ה. הלוויה כמו שהייתה אז לא תחזור על עצמה, חשבתי, אני מתכוון לערוך הלוויה כהלכה!

למדתי את הנושא טוב וארגנתי הכל עד לפרט האחרון. רק שדבר אחד לא לקחתי בחשבון, זאת תהיה הפעם הראשונה שאני חוזר לקיבוץ... כדוס!

לרגע נחרדתי. המחשבה הזאת הכבידה עלי והעמיקה את גודל הניסיון. אך מיד "ניערתי" את עצמי והחלטתי שאדרבא, זה הזמן לעשות קידוש ה' גדול!

"אני אראה לקיבוצניקים האלה איך צריכה להיערך הלוויה למהדרין", קבעתי.

הדבר הראשון שעשיתי זה לוודא שאכן עשו לסבתי טהרה כדין, והוריתי שיעשו חורים בארון הקבורה (בקיבוצים קוברים את הנפטר בארון, כמו בצבא). הדפסתי את הנוסח המלא של סדר מסע ההלוויה מההתחלה ועד הסוף, בלי דילוגים, ללא (חס ושלום) תוספות של רפורמים או רעיונות הזויים אחרים שיכולים להיות בקיבוץ. פניתי לאחראי בתחום מטעם הקיבוץ וקבעתי לו עובדה שכך וכך הולך להיות בהלוויה של סבתי, ושכדאי לו לעבור טוב על הדברים, כי יש חלקים שהוא אמור להגיד. הוא הסתכל עלי בפרצוף עקום, "אבל לא נוהגים להגיד את הדברים האלה בהלוויות בקיבוץ".

חייכתי אליו ואמרתי, "זכית! הפעם תערוך הלוויה כמו שצריך!".

"אבל מה יגידו חברי הקיבוץ?!".

"אל תדאג, הם לא יגידו כלום, הם יישארו פעורי פה...".

הגיע זמן ההלוויה, פעלתי לפי התכנית וברחמי שמיים זה הצליח! אנשים התרגשו, ופה ושם נשמעו בכיות.

ואז התחילו התלחשויות בקהל, "מי זה? מי זה שהעביר את הטקס?".

אמא שלי ענתה בגאווה: "זה הבן שלי!".

"איזה?", שאלו בפליאה.

"עמית!"

הייתם צריכים להיות שם כדי לראות כיצד הגיבו. את הפרצופים שלהם לא ניתן לתאר בכתב...

"עמית? הפרחח שהיה עושה בלאגן כל הזמן?".

"כן, כן, זה אני!", היטבתי את הז'קט על כתפי והעברתי יד בגאווה על הזקן.

הם היו המומים. אישה אחת ניגשה אלי ואמרה בהתלהבות, "היה מאד מרגש, זה הזכיר לי את בית אבא". וגם הוסיפה בלחש, "דע לך, אני מדליקה נרות שבת כל שבוע".

אשריכם ישראל! שמעתי את דבריה והבנתי את כל המהלך שהתרחש שם.

"כל עוד הנר דולק אפשר לתקן".

לא מדובר רק על אותו אדם בעצמו, שכל עוד הנשמה באפו הוא יכול לתקן. זה פשיטא. אלא גם הבנים ובני בנים יכולים לתקן ולשנות את מעשי האבות! כתוב על אברהם שהצליח להעלות את נשמת אביו תרח עד לגן עדן!

אם כך, זכינו.

אנחנו כרגע הנר שמאיר את כל הדורות אחורה וקדימה! כי כל עוד הנר דולק אפשר לתקן... לא רק את עצמנו.

השורה התחתונה:

"ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה".

כתב קהלת: "טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית משתה". בדרך הלצה אפשר לומר שבית המשתה הינו מקום שבו נכנסים נוזלים, שתיה חריפה וכד', ואילו בית האבל הוא מקום שבו יוצאים נוזלים, הדמעות. ועכשיו ברצינות, על-פי שלמה המלך, אם יש לוויה וחתונה באותו זמן, או "שבעה" ו"שבע ברכות" באותו זמן, ואתם לא יכולים ללכת לשניהם, יש ללכת ללוויה. אחד הנימוקים הוא שבבית אבל מדברים על תכונותיו הטובות של המת, והאדם החי שבא לשם שומע את הדברים ולומד מה באמת חשוב בחיים. אבל בחתונה לא לומדים שום דבר חשוב, לכל היותר "לומדים" על אוכל וריקודים...

לפני מספר שנים נכחתי בהלוויה של אדם שהיה רחוק מתורה ומצוות, ונותרתי נבוך. פשוט לא נאמרו דברים ערכיים על הנפטר. בנו ספד לו: "הוא טיפח את הגינה מאוד יפה, האכיל יונים בכיכר מידי יום", השם ירחם! מה הוא יעשה עם הפרחים והיונים בעולם הנצח?!

ברוך ה', יש לנו את התורה הקדושה ויש לנו תכלית!

אנחנו מטפחים את "הגינה שלנו" – המידות שלנו, ומאכילים את "היונים שלנו" – המצוות שלנו.

בעזרת השם, שנזכה לגאולה שלמה ברחמים ולתחיית המתים בקרוב מאד. אמן.