כיצד נלמד להכיר טובה? התשובה בהפטרת פרשת חיי שרה

הפטרת פרשת חיי שרה - "והמלך דוד" (מלכים א', פרק א', פסוקים א' - ל"א)

הַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיְכַסֻּהוּ, בַּבְּגָדִים, וְלֹא יִחַם, לוֹ. וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה, וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת; וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ, וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וַיִּמְצְאוּ, אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ, לַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ. וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר, אֲנִי אֶמְלֹךְ; וַיַּעַשׂ לוֹ, רֶכֶב וּפָרָשִׁים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, רָצִים לְפָנָיו. וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר, מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ; וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד, וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. וַיִּהְיוּ דְבָרָיו--עִם יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן; וַיַּעְזְרוּ, אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה. וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא, וְשִׁמְעִי וְרֵעִי, וְהַגִּבּוֹרִים, אֲשֶׁר לְדָוִד--לֹא הָיוּ, עִם-אֲדֹנִיָּהוּ. וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ, צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא, עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת, אֲשֶׁר-אֵצֶל עֵין רֹגֵל; וַיִּקְרָא, אֶת-כָּל-אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְכָל-אַנְשֵׁי יְהוּדָה, עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. וְאֶת-נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת-הַגִּבּוֹרִים, וְאֶת-שְׁלֹמֹה אָחִיו--לֹא קָרָא. וַיֹּאמֶר נָתָן, אֶל-בַּת-שֶׁבַע אֵם-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר, הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ, כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן-חַגִּית; וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד, לֹא יָדָע. וְעַתָּה, לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה:  וּמַלְּטִי, אֶת-נַפְשֵׁךְ, וְאֶת-נֶפֶשׁ בְּנֵךְ, שְׁלֹמֹה. לְכִי וּבֹאִי אֶל-הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא-אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר, כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי; וּמַדּוּעַ, מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ. הִנֵּה, עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם--עִם-הַמֶּלֶךְ; וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ, וּמִלֵּאתִי אֶת-דְּבָרָיִךְ. וַתָּבֹא בַת-שֶׁבַע אֶל-הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה, וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד; וַאֲבִישַׁג, הַשּׁוּנַמִּית, מְשָׁרַת, אֶת-הַמֶּלֶךְ. וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע, וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ. וַתֹּאמֶר לוֹ, אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בה' אלוקיך לַאֲמָתֶךָ, כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ, יִמְלֹךְ אַחֲרָי; וְהוּא, יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי. וְעַתָּה, הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ; וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לֹא יָדָעְתָּ. וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן, לָרֹב. וַיִּקְרָא לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא; וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ, לֹא קָרָא. אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, עֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ:  לְהַגִּיד לָהֶם--מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ, אַחֲרָיו. וְהָיָה, כִּשְׁכַב אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ עִם-אֲבֹתָיו; וְהָיִיתִי, אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה--חַטָּאִים. וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת, עִם-הַמֶּלֶךְ; וְנָתָן הַנָּבִיא, בָּא. וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא; וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל-אַפָּיו אָרְצָה. וַיֹּאמֶר, נָתָן, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי; וְהוּא, יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי.  כִּי יָרַד הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב, וַיִּקְרָא לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ. וְלִי אֲנִי-עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ--לֹא קָרָא. אִם, מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, נִהְיָה, הַדָּבָר הַזֶּה; וְלֹא הוֹדַעְתָּ, אֶת-עבדיך (עַבְדְּךָ), מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ, אַחֲרָיו. 

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר, קִרְאוּ-לִי לְבַת-שָׁבַע; וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמַר: חַי ה' אֲשֶׁר-פָּדָה אֶת-נַפְשִׁי מִכָּל-צָרָה. כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בה' אלוקי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי תַּחְתָּי: כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה, הַיּוֹם הַזֶּה. וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ, וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ; וַתֹּאמֶר--יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד, לְעֹלָם.

ביאור ההפטרה והקשר בינה לבין הפרשה:

"והמלך דוד זקן בא בימים" – הקטע שלפנינו עוסק בתקופת זקנותו של דוד המלך, כאשר על אף שהתלבש והתכסה בבגדים מרובים, עדיין לא הצליח להתחמם.

את אותה תקופה ניצל בנו אדוניה (מאשתו חגית), והתפאר לומר שהוא ימלוך על ישראל, ואף בנה סביבו קבוצה בכירה של אוהדים ותומכים.

נתן הנביא פונה אל בת שבע, אמו של שלמה, מספר לה את הדברים, ומייעץ לה לפנות ולהציגם בפני בעלה, המלך דוד, אשר הבטיח ששלמה יהיה ממשיך דרכו בכס המלוכה.

ואכן, בת שבע פעלה כך, ותוך כדי סיפור הדברים לבעלה, נכנס הנביא אף הוא אל המלך לשוחח אתו בנושא.

מיד הבהיר דוד ונשבע, שעומד הוא בהבטחתו ששלמה הוא זה שימלוך אחריו. אמרה לו בת שבע: "יחי אדוני המלך דוד לעולם" – א. שיאריך ימים על ממלכתו. ב. שמלכות שלמה בעתיד, תיחשב כאילו הוא עדיין חי ומולך (מלבי"ם).

מדוע דוד לא התחמם בבגדיו? 1. בזמן שראה את המלאך עומד בירושלים וחרבו בידו, הצטנן דמו מהפחד. 2. ביארו חכמינו, שאדם שביזה את הבגדים, לא יזכה ליהנות מהם. ומאחר שדוד קרע את כנף בגדו של המלך שאול כשנפגש מולו במערה, נחשב הדבר אצלו  לרום מעלתו כזלזול בבגדים, ולכן לא זכה ליהנות מהם בסוף ימיו (רש"י).

הסבר מעניין לכך כתב בספר "לב אליהו": בורא עולם הטביע בבגדים שיפיקו חימום לאדם הלובש, אולם מי שמבזה את הבגדים, מוכיח הוא שאינו מכיר את טובת הקב"ה, או אז לוקח מהם הבורא את התפוקה שאמורים להנפיק, ושוב אינם מחממים את האדם.

כמה מוסר השכל עלינו לקחת מהדברים, לדעת להעריך ולהכיר בכל דבר שנותן לנו הקב"ה, את הטוב הגדול שטמון בתוכו.

מה הקשר לפרשת השבוע? 1. גם בפרשתנו נאמר על אברהם "ואברהם זקן בא בימים". 2. בפרשתנו מסופר שאברהם נתן את כל אשר לו ליצחק, וכן דוד מבטיח להעביר את שרביט המלוכה לבנו שלמה.

ללימוד ההפטרה עם מפרשי התנ"ך המופלאים, לחצו כאן.

לכניסה למדור פרשת חיי שרה באתר הידברות,לחצו כאן.