אבא, בתוך הים הסוער הזה כבר הלכתי לאיבוד

ושוב עבר לו יום, יום שבו ישבתי וחשבתי מה בעצם הסיבה לחיי, מה הטעם שעודני כאן? עדיין לא מצאתי את התשובה.

וכי כיצד אמצא אותה? ומה הטעם בחיים אלו? מדוע בכלל שאחפוץ בהם?

יושבת לבדי, נלחמת בכל – באינטרנט הקורץ, בייאוש המאיים לשאוב אותי אליו, נלחמת בעצבות ובכאב, נלחמת בעצמי.

אין יותר כוחות לכלום. הדמעות שהיה יורדות בכל הזדמנות יבשו להן מזמן, גרוני ניחר מזעקות שווא שכל ששמעתי מהן היה הד חוזר וכואב, הד שספוג בבכי, הד שלאחריו מגיעה הדממה המעיקה, השקט שמאיים לפוצץ אותי מבפנים.

אבא, שלחת אותי לעולם הזה כדי לנצח במשחק של החיים, אבל מה לעשות והמשחק הזה הוא קשה מידי? המהלכים בו מורכבים מידי ולא כל כך מובנים, חושבת שהנה תכף אוכל להכריז בגאווה על "שח" – אבל מבינה ששוב אני קצרתי את ה"מט" הזה שכבר הפך להיות חלק ממני...

אלוקים, איך הולכים ומספרים את סיפור חיי מבלי להיתקל במבטים תמהים ולא מבינים? וכי מי יאמין לי? מי יוכל לקבל את זה בהבנה? האם לא רואים עלי שמשהו בי השתנה? האם אף אחד לא שם לב לשינוי הנורא שמתחולל בי? האם איני חשובה מספיק לעולם בכדי שישימו לב שעובר עלי משהו? אין אחד בעולם הזה שיכול לנחש שאני נמצאת במשבר קשה, וידע להבין את זה גם בלי שאבוא ואספר את זה?

אבל לא. אף אחד לא מנחש...

לא מנחשים על הילדה הזאת, שבכל בוקר עוטה על עצמה חיוך שבא לחפות על בכי ממושך כל הלילה ומנסה מידי פעם גם לצחוק. איך יוכלו לנחש שמשהו עובר עליה אחרי ששומעים את הסיפורים ה"מצחיקים" שהמסכנה מנסה לספר כדי לעודד את עצמה, ונתקלת בחוסר הבנה? מי יבין ויאמין על הילדה שמנסה בכל כוחה להיות המושלמת בכל, הדודה המסורה, האחות הקרובה, החברה הכי נחמדה, הבת הכי מכבדת, מנסה תמיד להיות הכי – ולבסוף הופכת ללא כלום, הופכת למשהו שכיף להיאחז בו כשצריך, ולהעיף כשהכל מסתדר. מי היה מצליח להאמין על הילדה הקטנה שמנסה לשדר עסקים כרגל ולהראות שהכל בסדר? והנה, זאת ההוכחה הכי טובה שגם הצליחה בניסיונות הסוואה האלו! אף אחד לא שם לב שהיא עוברת משהו, אף אחד לא שם לב לעיניים האדומות והשורפות מבכי ומעייפות, אף אחד לא הבחין באמת בלב הקטן והעמוס ברגעים כואבים שמאיים עוד רגע להתפוצץ ולשבור את הקטנה. אין אחד שהצליח לקלוט את המבט המפוחד והחושש בתוך הצחוק המתגלגל.

אף אחד לא הבין מה עובר על הלב הקטן, וגם לא יוכל להבין.

במשך תקופה ארוכה היא רק מנסה להחזיק את עצמה ולא להתייאש, לא ליפול, לא לוותר.

מחכה רק שיגיע הלילה, ואז תוכל לקבור ראשה בכרית בלי שאיש יוכל להפריע לה, ולתת פורקן לדמעותיה, או שאולי היא מקווה שהוא לא יגיע כלל, כדי שלא תצטרך לעבור שוב את השעות הקשות האלו שהיא לבדה בפחדיה ובקשייה ואין אחד שיוכל לעזור לה. היא בכלל לא ישנה בלילות, הכאב הזה שלה הוא עצום מידי, הפחד הזה מאיים לכבוש כל שטח קטן בלב שעדיין נשאר רגוע. והנה הוא מצליח, החששות גוברים, הפחדים מתעצמים, אין שום דבר שיוכל לבטא את הסערה שמתחוללת בלב הקטן הזה.

הילדה הקטנה הזאת כל כך מפוחדת ומסתירה את חששותיה, עד שאפילו האנשים הקרובים אליה ביותר בטוחים בחוזק הנפשי שיש לה, בכוחות האדירים שטמונים בה, מאמינים לכל הדיבורים מסביב אך לא פותחים עיניים כדי להבין מה באמת קורה שם...

מבפנים הכל הרוס! מתוך השקט החיצוני הזה הלב ממשיך לצרוח, ממשיך לבכות את סערותיה. היא ממשיכה לפחד מכל מה שעוד יבוא עליה, בלי יכולת להאמין שעוד יש תקווה שיבוא משהו טוב, לא מסוגלת לקוות שמתישהו הכל יגמר ויבואו ימים טובים ויפים. הקטנה הזאת מפוחדת וחוששת בצורה נוראית, אך למי תספר? למי תבכה? מי ישמע ויבין? מי יקבל ויעזור? מי יוכל להבטיח לה שיהיה לה טוב? מי יוכל להביא את השקט והשלווה לחייה? ומי ימצא מזור למכאוביה? מי יביא מרגוע לפחדיה?

אף אחד.

שוב שקט, אין אף אחד בסביבה שיוכל לעזור.

ביום הכל מנסה להתנהל בצורה חיובית ומעט מקרטעת, אבל בלילה... בלילה היא מתפרקת לבדה, כובשת פניה בכרית ולא יודעת על מה לחשוב. העיניים כבר יבשו, הגרון סדוק, הלב שבור... כל רצונה הוא לישון עד אין קץ, לא להתעורר שוב בבוקר לאותה מציאות חיים כואבת. אין לה עוד כוחות לכלום. רוצה רק שגם אליה תגיע המנוחה והשקט.

מחכה ותמשיך לחכות.

הייאוש תפס כל פינה ריקה, וכך גם הפחד.

אבא, בבקשה תעזור לי! רק אתה יכול לעזור! לא אף אחד אחר!

אבא, נכון שאתה תמשיך להיות איתי לנצח ולעולם לא תעזוב?

כמה פרידות אצטרך עוד לעבור במהלך החיים? כמה הלב עוד יישבר? למה כל מי שאני מכירה – בסוף נגזר עלי להיפרד ממנו?

אבא, בתוך הים הסוער הזה כבר הלכתי לאיבוד. איבדתי את עצמי. החלקים נשארו בכל מקום אפשרי. הכל קורה דווקא בשנים הכי משמעותיות. בתור ילדה או נערה ואפילו כבר בתורה בחורה מתבגרת. תמיד היה הכי קל להשאיר את הבחירות לגדולים ממני. לעיתים מעדיפה להישאר מתנדנדת באי וודאות משווע מלבחור בחירה גורלית שאולי תתברר כשגויה. תמיד סירבתי להישיר מבט אל החיים ולהסתכל לאמת ישר לעיניים. אבל פתאום, ברגע אחד, נפלו כל המחיצות, והאמת הזאת נעמדה לי מול העיניים. לא נותר לי אלא להסתכל עליה ולחשוב איך להתחיל להתמודד איתה. אבל פתאום את מבינה משו עצוב מאד. מבינה שהכל, כל מה שהיה עד עכשיו היה רק אשליה אחת גדולה, חלום שאולי היה וורוד ומתוק, אבל הוא התנפץ מהר מידי. כעת את מבינה שכל שנותר לך לעשות זה להתנער מהכל, ולהתחיל לקחת את האחריות בידיים שלך ולבחור את הבחירות שלך לחיים שלך.

אבל לא, לא בכך את חפצה. כל רצונך הוא להשתטח על הרצפה ולצרוח בקול גדול ולבעוט בכל הכח. אבל את מבינה לבד שהימים האלו עברו חלפו מזמן. זה הזמן להתנער מהכל! לאסוף שברים ורסיסים ופשוט להתחיל לחיות! תחזיקי את עצמך חזק חזק, כי מלבדך אף אחד אחר לא יחזיק אותך.

דווקא כשאת מרגישה שאת לבדך, והחושך הזה מאיים עלייך, ואת מרגישה איך הרצון לברוח שוב עולה בך וכל רצונך הוא להעלם - זה בדיוק הזמן שלך להיות לבד עם אבא שבשמיים, שמחכה לך ורק לך! הלבד הזה זה הזמן הכי טוב של ביחד!

תושיטי יד שוב ושוב, אל תתייאשי, יש מי שמחכה לקבל את היד המושטת שלך ולשלוח את שלו, ולעטוף אותך בהכי הרבה חום וטוב שאת רק יכולה לדמיין לעצמך!

תמשיכי להחזיק את עצמך, כי יש מי שמחזיק אותך והולך איתך לאורך כל מסלול חייך/

רק תקראי לו, והוא יענה לך...

הוא אבא שלך, את הבת שלו.

הוא אוהב אותך.

את אוהבת אותו!

יש לך מטרה!

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.