במחשבה תחילה לפרשת חיי שרה: המחברת נקרעה לגזרים, הנער שתק

הגביר עמד באמצע תפילת העמידה, כאשר המשולח עומד וידו מושטת, מבקשת צדקה.

אמצע שמונה-עשרה, זה מבלבל את הכוונה. הגביר מסמן ביד תנועה של "לא עכשיו".

המשולח לא זז: "זה פיקוח נפש!".

"אם זה פיקוח נפש", משיב הגביר בשקט, "מותר לי לענות לך: אני לא מתכוון לתת לך כסף"...

* * *

לאחר שרבקה נותנת לאליעזר לשתות מכדה, היא מודיעה לו שהיא תשאב גם לגמלים. היא מערה את הנותר בכדה אל השוקת ורצה אל הבאר לשאוב לגמלים כדי סיפוקם.

מדוע ציינה התורה שרבקה שפכה את הנותר בכד אל השוקת.

ה"חזקוני" מסביר שרבקה נהגה בדרך ארץ, שלא שפכה בפני אליעזר את מה שנותר מן הכד.

ביאורם של דברים: בגמרא (תמיד כ"ז) נאמר שלא ישתה אדם מן הכוס ויושיט אותה לחברו בלא שניגב את המקום בו נגעו שפתיו בכלי. הדברים הובאו בטור ובשולחן ערוך (או"ח סימן ק"ע) להלכה ושם נאמר הטעם לכך "מפני סכנת נפשות" [שמא יעברו חיידקים מגופו של אחד לגופו של האחר ויסכנו את חייו].

זהו הסברו של ה"חזקוני", שרבקה נהגה בדרך ארץ כאשר עירתה את הנותר בכד לשוקת. שכן לבני משפחתה אי אפשר להביא את המים מהם שתה אליעזר; לשפוך את המים – זה יבייש את אליעזר. לכן מצאה עצה נפלאה ואמרה שתשקה את הגמלים מן המים שנותרו בכד.

כ"ק מרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע (יום פטירתו כ"ב חשוון) הורה לבנו חביבו כ"ק מהר"ם מבילגורייא זי"ע (יום פטירתו כ"ה חשוון) שיעלה על הכתב את חידושי תורתו. בתחילה היה קשה הדבר עבור הבן, אולם אט אט התרגל בכתיבה עד שהדבר נעשה אצלו כטבע שני וכל ימיו היה מעלה על הכתב, מכוח הוראת אביו הקדוש, חידושי תורה מנהגי ישראל וטעמיהם ועובדות מצדיקים.

כשנה קודם בר המצווה של כ"ק מהר"ם, הורה לו אביו לקחת מחברת ובה לכתוב מדי יום את חידושי התורה שנתחדשו לו באותו יום. מדי ערב היה נכנס הבן אל הקודש פנימה אל אביו, היה מראה לו את המחברת ובה החידושים של היום שחלף וכ"ק מרן מהרי"ד היה משתעשע מאוד בחידושים אלו, מייקר אותם ומהלל את טיבם וטעמם.

אחד מבני הבית, שעינו הייתה צרה בחביבות הנפלאה שהראה כ"ק מהרי"ד לבנו על החידושים, לא יכל להתאפק. ברגע מסוים בו גבר עליו היצר, נטל בחשאי את המחברת, קרע אותה לגזרים והטמינה במקום סתר.

כ"ק מהר"ם מבילגורייא, שחיפש אחר אבידתו, תר ויגע למצוא את חידושי תורתו עליהם התייגע בכפליים, הן בחידושם והן בניסוחם על הכתב – הצטער צער רב. אולם משנמצאה המחברת, היה הצער רב אף יותר. קרעי דפים נגלו לנגד עיניו, העמל הרב שהושקע בחידושים התמוסס באבחת רגע.

מוחו הגאוני של מהר"ם הבין מיד מי עולל זאת. אך הוא החליט בגבורה פנימית אדירה – ונזכור שמדובר בנער כשנה לפני בר המצווה - שהוא אינו אומר דבר וחצי על אותו אדם. הוא פשוט הבליג והמשיך הלאה כדי שלא לביישו.

כאשר נודע הדבר לאביו, כ"ק מרן מהרי"ד, הפליא ביותר את מידותיו של בנו והתבטא, שיותר ממה שהיו חשובים אצלו חידושי התורה שנקנו בעמל רב, חשוב אצלו כוח המעצור שהפגין בנו כאשר נמנע מלבייש מי שעולל לו עוול כה גדול.

גדולי ישראל במידותיהם הנעלות הקפידו שלא לבייש אנשים. לפעמים גם במחיר גופני או רוחני עצום ששילמו. הכל כדאי היה עבורם ובלבד שלא להלבין את פני הזולת, גם בזמן שהזולת נהג בצורה אסורה ופסולה לחלוטין.

* * *

מההלכה שאסור לאדם למסור לחברו את הכוס ממנה שתה בלא שניגב תחילה את שפתה, שכן ייתכן שחברו יתבייש לנגב את שפתי הכוס בפניו, נראה שנוכל ללמוד מסר חשוב.

גם במעשה שאין בו כל בושה, כדאי לעצור, להתבונן, להתרגל לשים לב: האם המעשה הזה, כגון להושיט כוס לחבר, יגרום לו לאי נוחות ובושה ברגע הבא, כאשר הוא יהיה מוכרח לעשות פעולה בניגוד לרצונו.

לא לדחוק בשני לבצע פעולה שאינה רצויה כעת, כמו צדקה באמצע התפילה, זה שלב ראשון במניעת הבושה. אולם מרבקה נלמד להיות רגישים לפחות צעד אחד קדימה.

ה"חזקוני" מגדיר את זה כמינימום. "דרך ארץ".