בין הזמנים, זה השטח של היצר הרע

00:00 בלילה. בית המדרש ריק, אתה מול הגמרא, מסביבך מאות ספרים מסודרים לעייפה, ממתינים לרגע בו הם יחלקו איתך את צפונות ליבם. אתה עולה ומתעלה, מרגיש בחוש איך אתה מעמיד את העולם, ונותן חיות למאמר הגמרא "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם".

2:00 בלילה. תיקון חצות, ק"ש שעל המיטה והודאה לקב"ה על עוד יום גדוש בבניית עולמות.

5:45. אתה מזנק ללימוד קודם התפילה, מעורר את החברים בישיבה, ומתחיל עוד יום של התעלות רוחנית.

00:00 בלילה. אתה משוטט בין אתר אחד למשנהו, סתם מחפש איך להעביר את הזמן. בהתחלה עוד יש בך כח להסתכל רק בדברים טובים, שעוד תוכל לתרץ איכשהו בבית דין של מעלה... אבל לאט לאט הסכר נפתח, ואתה מרגיש איך מתקיים בך מאמר הגמרא "כיוון דרווח-רווח". כשזה נפתח, אי אפשר לעצור את זה.

2:00 בלילה. הסוללה נגמרת. נרדם עם חלל אדיר שלא הצלחת למלא, דמיונות שנצרבו בתודעה, ומלא הרהורי חרטה.

5:45 בבוקר. אתה מתעורר, נזכר בליל אמש, ומבין שאין לך בשביל מה לקום, כי איכזבת.

10:30 בבוקר. אתה מניח תפילין כמו בדוכן של בית חב"ד, שמע ישראל וגמרנו, וטוחן בראש איך להימנע מהנפילה הבאה.

"בין הזמנים".

כמה שצמד המילים הזה משמח מחד, ומעציב ומדאיג מאידך. כשאני נזכר בגמרא שאומרת שלא היו ימים טובים לישראל כמו יום הכיפורים, וכמו ט"ו באב שבו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים", אני מרשה לעצמי להוסיף את מנת חלקי ולעדכן: "לא היו ימים לא טובים לבחורי ישראל כתקופת בין הזמנים, שבהם בחורי ישראל יוצאים ומחוללים בכרמים...". "ראיתי בני עליה והם מועטים", ראיתי בני ישיבה שנשארים חזקים בבין הזמנים, והם מועטים. אוי, כמה שזה קשה, לצאת מתיבת נח אל המבול בחוץ. ואוי, כמה שזה קשה להרגיש את תחושת ההחמצה, שלילה אחד אתה מסוגל ללמוד שעות רצופות, ולילה אחד אתה מסוגל לצלול לתהומות איומות.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

מה יעשה הבן ולא יחטא? אז יש את זה שראשו ורובו בסוכה תמיד, וגם את בין הזמנים הוא מנצל להתעלות רוחנית, ובמקרה הכי גרוע הוא יתפלל מנחה ביחידות, כי הוא יצא ל"חפץ חיים" עם המתמידים. אבל לא כולם הגר"ע יוסף, או הרב שטיינמן. חלקנו עדיין בבניה עצמית, עדיין בסלילת הדרך העולה בית א-ל. מה יהא עלינו? כשאתה חוזר לבית שיש בו מחשב נייד ומחשב נייח עם נט לא מסונן, לצד רדיו שמתנגן בתחנות שאינן מזדהות עם אידישקייט, וטלוויזיה שטורחת לשדר את כל מה ש"מעניין" ונגד עולם התורה... אז החזקת יום, יומיים, שבוע – אבל היצר תקיף. אתה ישן, והוא ער לך... וכשהוא תוקף – אוי, כמה שהוא מרסק. משבר הרים ומפוצץ סלעים. אש כ"כ חזקה, כ"כ שורפת, שאם עד לפני כמה ימים הייתה משתלט עליה ומכבה אותה עם מי התורה המתוקים, אתה עכשיו לבד, כי בין הזמנים – זה המגרש שלו. וכשהוא על המגרש – בד"כ המשחק הוכרע מעיקרא.

אז היום כבר פוחדים לדבר על נפילות, שלא ישמעו חס ושלום. זה יהרוס את התדמית שבניתי לעצמי. אבל פעם, בתקופת התנאים הקדושים, פעם לא פחדו לצרוח כשהיצר הרע תקף. ומי לנו כרב עמרם חסידא, שכשתקפו יצרו לעבירה צעק "אש", וכשכולם באו לכבות את האש, הם קצת נבוכו, גדול הדור בדרך לעבירה... אבל הוא התווה לנו דרך לדורות. יש יצר, והיצר תקיף, ועדיף להתבייש בעולם הזה, מאשר בעולם הבא.

אז ריבונו של עולם, אני באמת מתבייש. אני מתבייש כי שכשאני נופל – זו לא נפילה של טוראי, זו נפילה של מפקד טייסת, כי בחורי הישיבות הם חוד החנית של עם ישראל. כשסדירניק שובר שמירה, הוא ירותק שבוע לבסיס, אבל כשהרמטכ"ל מוכר מניות באמצע מלחמה – תיפתח נגדו וועדת חקירה הכוללת פיטורין לאלתר ואולי גם הורדה לדרגת טוראי. ריבונו של עולם, אל תוריד אותנו בדרגה. אתה יודע כמה קשה להיות מחוץ לישיבה, ולהיות בישיבה לא שייך, כי המקום ריק, וכבר אמרו רז"ל "או חברותא – או מיתותא"... וכשאתה כבר מחייג לקבוע חברותא, אז כולם נופשים, כי בין הזמנים זה ה"זמן"... אני מנסה להתנחם בדברי רבותינו, שכל העושה עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו. וכבר אמרו רז"ל שאלוקים נמצא בתוך הערפל. בין הזמנים היא תקופה לוטה בערפל בשבילנו. תעזור לנו להחזיק מעמד עוד מספר ימים, ולחזור לסדר חורף במלא החשק וההתלהבות. ואני הקטן מוסיף בקשה פרטית, שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בחוריך לפנים משורת הדין... כי בין הזמנים, זה להיות בין הזמן שאתה צדיק, לבין הזמן שאתה מנסה עדיין להישאר במשחק.

בנך-דוד.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.