יהודית לוברבום: "כל עירייה היום יכולה לקבל תקציבים ייעודיים לתרבות חרדית"

פעם, המילה 'מתנ"ס' נחשבה כבלתי רלוונטית בציבור החרדי. מתנ"סים היו גם היו, אבל הם לא העניקו שירותים המתאימים לציבור החרדי.

יהודית לוברבום, מנהלת מתנ"ס גוונים בבית שמש שבו יש שלוחה חרדית – השלוחה החרדית היחידה בעיר, היא אחת מהאנשים שהיו חלק מהשינוי הזה. לפני חמש שנים היא הקימה את פורום 'תרבות כהלכה' שאיגד אנשי מתנ"סים, מרכזים קהילתיים ואגפי תרבות וחברה חרדיים – כמו גם אמנים ומפיקים מהציבור החרדי. לפני שנה הפך הפורום לעמותה רשומה: האיגוד החרדי לתרבות ולאמנות.

"כשהתחלנו, היו בערך חמישים מתנ"סים חרדים", היא אומרת. "היום יש כבר מאה".

למה לקח כל כך הרבה זמן עד שמתנ"סים חרדים החלו לקום? לוברבום מסבירה שהקונספטים של חינוך בלתי פורמאלי ותרבות היו חדשים בציבור החרדי. עם הזמן, עם זאת, קם דור חדש של אמנים ויוצרים (רבים מהם חוזרים בתשובה, היא מציינת). במקביל, הציבור החרדי התחיל להבין במתנ"סים ומרכזים קהילתיים נותים שירותים חשובים לקהילה ומאפשרים איכות חיים גבוהה יותר. "היום כבר אין כמעט שום קהילה חרדית משמעותית שלא הקימו לה מתנ"ס או אגף תרבות מיוחד".

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

דווקא בבני ברק, העיר החרדית הגדולה ביותר, אין מתנ"סים או מרכזים קהילתיים, אם כי יש אגף תרבות פעיל. "יש הבדל בין מה שאגפי תרבות יייחודיים ומתנ"סים עושים", מסבירה לוברבום. "זה נפלא שעירית בני ברק מביאה מופעים רבים בחול המועד, אבל מה עם השגרה? עיריה יכולה לעשות אירועים גדולים כמו ערב הפרשת חלה או הופעה, אבל היא לא יכולה לרדת לפרטים ולייצר פעילות מתמשכת, רציפה, מול אנשים. בבני ברק יש אירועים גדולים בחופשות – אבל, אין, למשל, חוג מסובסד באמצע השבוע".

למה באמת?

"בבני ברק זו פונקציה של שטח. פשוט אין שטחים".

אם המצב דווקא בעיר החרדית הגדולה עגום, הרי שבשורות טובות מגיעות דווקא מערים שלא מזוהות כלל כחרדיות. "הספרייה של המתנ"ס החרדי בחולון פשוט מעוררת קנאה", אומרת לוברבום. "ובתל אביב, בראשון לציון, בפתח תקווה – המתנ"סים ואגפי התרבות התורנית נהנים מתקציבים והטבות שמאפשרים להם להציע הרבה דברים שאני, בבית שמש, לא יכולה להציע".

בית שמש עשתה קפיצה גדולה בשנים האחרונות. המתנ"ס מציע חוגים מסובסדים שונים (חוג 'גינון מדעי', למשל, מסובסד על ידי משרד המדע ומאפשר לילדים ללמוד בוטניקה תוך כדי גינון. חוג אלקטרוניקה מאפשר לילדים ללמוד פיזיקה וכימיה ולהרכיב ערכות אלקטרוניות שונות, וכן הלאה), הופעות ותוכניות אמנותיות למבוגרים ולילדים, הנחיית הורים והרצאות בנושאים חשובים להורים, וכן הלאה. עדיין, מתוך ארבעה מתנ"סים בעיר, יש רק שלוחה חרדית אחת, שפעילה יומיים בשבוע.

בית שמש (צילום: פלאש 90)

למה אין מתנ"ס חרדי מיוחד?

"כי הציבור שאינו חרדי מתנגד לכל שינוי במתנ"סים. ברמה ג' אנחנו עושים מאמצי על כדי שייפתח מתנ"ס חרדי, ואכן כבר יש קרקע ותקצוב – אבל מניסיוננו, יעברו עוד 5-6 שנים עד שהמתנ"ס הזה יעמוד על תילו".

מה לעשות אם אתם חיים בעיר מעורבת או חרדית ולא מרוצים מרמת שירותי התרבות? לפי לוברבום, היא אומרת, יש בהחלט מה לעשות. ראשית, היא מציעה לבדוק אילו תקציבים העיריה מקבלת מהמדינה – והאם היא מנצלת אותם במקום הנכון. "יש עירייה גדולה בארץ, בעיר לא דתית, שקיבלה 300,000 שקלים מהמדינה עבור ספרי ילדים במגזר החרדי. במקום לתת את זה לספריות שמשוועות לתקציב, הכסף הלך להוצאת ספרים של ישיבה...אז נכון, יש מקומות שבאמת אין בהם תקציב או שהעירייה עויינת בגלוי ולכן קשה להתקדם. אבל במקומות אחרים – התושבים צריכים לדרוש מהנציגים החרדים לדאוג שהתקציבים יגיעו למקום הנכון".

והיום, מסתבר, יש יותר תקציבים לתרבות החרדית מאי פעם. "אריה דרעי הכניס במשרד הפריפריה מאד חזק את הנושא של תקצוב דיפרנציאלי. במקום שיהיה כסף כללי לתרבות שמהנה רק חלק מהציבור, אז צריך לצבוע את הכסף – חלק לתרבות חרדית, חלק לתרבות ערבית, וכן הלאה. כל תקציבי התרבות שהולכים לתמיכה בפריפריה, מחולקים בצורה הזו. בעקבותיו, גם משרד התרבות של מירי רגב בנה מבחני תמיכה חדשים עם העדפה מתקנת למיעוטים, כולל חרדים".

הגישה הזו נכנסה אפילו למפעל הפיס, אחד מהמממנים העיקריים של תרבות בישראל. "מיזם כמו 'בימות פיס' שמביא מופעי מוזיקה לערים. היום ראש עירייה עם אוכלוסייה חרדית לא יכול לעשות עם הכסף מה שהוא רוצה. הוא צריך להוכיח שהוא דאג למופע גם עבור הציבור החרדי".

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

אחד מתחומי הפעילויות של העמותה בראשות לוברבום הוא עבודה מול מפעל הפייס כך שקריטריונים יוגמשו ויאפשרו הענקת תמיכה גם ליוצרים ואמנים חרדים. "לא מזמן פרסמו מכרז שאחת הדרישות היו 'גוף שקיבל תקצוב בשנתיים האחרונות ממשרד התרבות'. אז נפגשנו והסברנו שזה לא ריאלי, לאמנות חרדית קשה מאד לקבל תמיכה ממשרד התרבות, והקריטריון נמחק. ופעם אחרת היתה דרישה שיעלו וידיאו של המופע כדי לקבל תמיכה, מה שבעייתי למופעי נשים – ושוב דיברנו, והקריטריון התגמש".

ככלל, היא אומרת, העמותה עוזרת פעמים רבות לאמנים להגיש את הבקשות לתמיכה. "רובם לא יודעים לדבר את השפה הנכונה כדי לקבל את התמיכה".

עם כל הכבוד לעליה בתקציב התרבות החרדית – האם רמת התרבות עולה בהתאם? לוברבום אומרת שהיתה התפתחות מקצועית גדולה, אבל עדיין יש לאן לשאוף. "כמובן שזה התמעט, אבל עדיין יש אנשים שמעלים דברים מביכים על בימה. הקולנוע החרדי לא במקום שהיינו רוצים, ומחכים עדיין לראות סרטים איכותיים. התיאטרון מתפתח, ויש בו דברים מדהימים, אבל עדיין לא כולם מבינים שתיאטרון זה לא שילוב של מצגת וריקודים. הסטנד אפ מצליח מאד, וכך גם מוזיקה איכותית. אצל הילדים אוהבים הצגות עם שחקנים, מופעי חיות ולהטוטנים. סרטים הולכים יותר אצל הבנות".

אבל לא רק האמנים צריכים להשתפר, היא מוסיפה, אלא גם הצופים. "יש שחקניות מקצועיות, חוזרות בתשובה, שהן בהלם כשמולן בהופעה יושבות נשים עם חבילת חטיפים, מפטפטות וצוחקות. גם לצופים יש מה ללמוד..."

התרבות, כמובן, אינה תחום העיסוק היחיד של מתנ"סים בישראל. בשנים האחרונות, למשל, רבים מהם נכנסים לתחום החינוך: מהפעלת מעונות ומשפחתונים ועד קייטנות בית ספר.

"בכל העולם יש היום ההבנה שצריך לחזק רשויות מקומיות כי הן מכירות הכי טוב את התושבים שלהן", אומרת לוברבום. "כשמעבירים ניהול של משפחתונים מעמותה אל המתנ"סים, למשל – אז כל רווח שיש חוזר לקהילה בצורת פעילות נוספת של המתנ"ס. זה רווח נקי לקהילה. או אצלנו באלעד – הוחלט שהמתנ"סים יפעילו את בתי הספר של החופש הגדול. שוב, הקהילה רק מרוויחה".

ויש גם את התפקיד החינוכי החשוב בעולם המבוגרים שממלאים המתנ"סים. "עבור אנשים, במיוחד בציבור החרדי, המתנ"ס יכול להיות האמצעי שחושף אותם למידע שלא היה מגיע אליהם אחרת", אומרת לוברבום. "בין אם מדובר בהרצאות להורים על מוגנות לילדים, בהם אנחנו יכולים לדבר באופן הברור ביותר, תוכניות תזונה ובריאות, הנחיית הורים שאחרת ההורים לא היו יכולים להרשות לעצמם, וכן הלאה. בקרוב נתחיל מיזם של העלאת המודעות לסרטן בנשים, שהיא מצילה חיים פשוטו כמשמעו. חשוב שיבינו שמתנ"ס זה לא רק בידור – הוא נכנס בהרבה מקומות שבהם יש פער שצריך לסגור".