המסע לתיקון המידות: מחשבת מסלול מחדש

סוף סוף האוטובוס הגיע.

בשארית כוחותיי העליתי את העגלה שנשארה לי עוד מהילדים הקודמים, ובתוכה תינוקת מתוקה בת 3 שבועות.

העגלה קופלה, והנוסעים האדיבים פינו לי מקום מכובד, בו אוכל לשבת עם התינוקת מעורסלת בידי. הנה, זה בא, המבטים החלו להינעץ.

"בת כמה היא"? שאלה בחיוך אחת שיכולה להיות אמא שלי.

"3 שבועות ויום", הגבתי בעייפות נכנעת.

"אה, וכבר יוצאת איתה מהבית? טוב, לפחות קצת תתאווררי. כמה אפשר להיות בבית"?

"צודקת", עניתי בחיוך, וחיכיתי שהנסיעה הזו כבר תיגמר.

"איך קוראים לה", "איפה ילדת", "מי עוזר לך...", מבול השאלות השגרתי הומטר, ואחרי תשובות אדיבות וסיפוק מידת הסקרנות, יכולתי לקבל קצת שקט. רק בשמחות.

הבטתי בתינוקת שסגרה אט אט את עיניה, והתמכרה לשלווה הטבועה בה. זהו, היא נרדמה.

רגע, נרדמה? מה פתאום. הזזתי אותה מעט, וקראתי בשמה: "קומי, מתוקה שלי, זה ממש לא הזמן לישון".

לרגע שכחתי שאני במקום ציבורי, והמשכתי בניסיונות להקיץ אותה מתרדמתה: "תפקחי את העיניים. אמא רוצה לראות את העיניים היפות שלך".

היושבות מולי זזו על מושבן בחוסר נוחות, אבל לא היה אכפת לי. התינוקת חייבת להתעורר, ומיד.

שיחקתי לה עם הידיים, העברתי אותה מצד לצד, והנה, ישועת ה' כהרף עין. העוללה פקחה את עיניה.

"גברת, מה קורה לך? הילדה ישנה. למה את מעירה אותה? תני לה לישון, מה את רוצה ממנה..." השאלות הסתובבו סביבי, וסחפו אותי במערבולת. הרגשתי מסוחררת. אחרי לילה נטול שינה, לב מלא דאגות, נסיעה ארוכה ומתישה וחולשה אחרי לידה, מה כבר אפשר לבקש? שלא תשכנעו אותי אחרת.

כמעט נכנעתי לדמעות.

"יהודה בן תימא אומר: הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים' (אבות פ"ה, מ"כ). פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך. והתחיל ב'עז כנמר', לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה, ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו, ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין, ואל תמנע מלעשות המצוה"(טור אורח חיים, סימן א').

עכשיו, מה עושים עם כל המבטים מורמי הגבות שמולי? "ה', איך אני יוצאת מזה", דיברתי איתו במחשבותיי, "איך אני מתחילה אפילו להסביר את עצמי"?

הגברות הנכבדות שישבו מולי, (איזו השגחה, דווקא מולן) כבר איבדו את הסבלנות. שאר הנוסעים הפנו מבטם לראות מה הדרמה המתחוללת במרכז האוטובוס. והבושות - בושות.

"אממ..." נו, גמגמתי, "פשוט אני בדרך לבית החולים, שם התינוקת אמורה לעבור בדיקה בשינה. זו הפעם השלישית שאני מגיעה לשם מאז שנולדה, כיוון שבכל פעם היא התעוררה, והיה צורך להתחיל את הבדיקה מחדש. הפעם החלטתי שאני מחזיקה את הילדה ערה, כדי ששם היא תישן טוב, ונסיים עם הבדיקה הזו. תבינו, אני חייבת להעיר אותה, ויהי מה".

הגברות הנהנו באמפתיה וחזרו לעיסוקן, כאילו לא רצחו אותי לפני רגע במבטן, ואני חזרתי למחשבות שלי.

"ה', אם זו האמת, וכך צריך לעשות, אז למה אני מרגישה כל כך לא נעים?" נאנחתי בלב.

"הנה עומד לו אדם דרך מקרה, בחברה הזרה להשקפת עולמו הדתית ולאורח חייו הקבועים על-פי ההלכה, בוש הוא לעמוד בתפילה בבוא העת, בוש הוא לברך על כיבוד שהוגש לו וכו', על זה הזהיר: 'הווי עז כנמר' - יהיו הליכות חייך הדתיים מבוצעים על-ידך באומץ לב ובעזות האופייניים לנמר" ("מקור חיים השלם" ח"א - פ"א, עמ' 21).

אני זוכרת את המבטים יום אחרי החתונה. כיסוי הראש קיבל תשומת לב יותר ממני: "מה, את לא רצינית. לא חשבתי לרגע שנראה אותך ככה.."

נכון, נעים מאוד, נכבדי, הגיע היום בו החלטתי לחשב מסלול מחדש.

הרגע בו החלטתי שצריך שינוי, היה טעון ברגשות מעורבים. היה כל כך כיף בהרגלים הישנים. לדבר מתי שאני רוצה, לראות מה שאני רוצה, להתלבש איך שאני רוצה, ופתאום – עצירה. כבר לא יכולה לעשות את הדברים האלה בלב שלם. זהו, יש מי שצופה בך, ואת צריכה להתנהג בהתאם.

והמלעיגים. אוהו, המלעיגים, לא נחו לרגע. "את, נהיית דוסית? מה, באמת נראה לך שתצליחי לא לדבר לשון הרע?", אז לידיעתכם, היה לי קשה מאוד לזרוק את הבגד ההוא, אבל עשיתי זאת. הוא בפח, ולארון הבגדים שלי לעולם לא ישוב. ומה עם לשמור על הפה בבית הכנסת? קשה מאוד, במיוחד כשהחברה בדיוק רוצה לספר משהו עסיסי, ואני צריכה לעצור אותה ולומר: "סליחה, קיבלתי על עצמי לא לדבר סתם בבית הכנסת", והשיא - הלכות מוקצה בשבת: "מה קרה לך פתאום, מי אמר שזה אסור?"

אבל, תופתעו לשמוע, המלעיגים הכי גדולים היו... בראש שלי. אתם מכירים את הקולות האלה שמנגנים לכם על המצפון כדי לשכנע אתכם שאתם מגזימים, קיצוניים, וחסרי שיקול דעת הגיוני?

אז, ריבונו של עולם, מה עושים עם כל המתקפה הזו? אתה יודע כמה רוצה להתחיל לשמור שבת, רוצה לחסום את המידע העסיסי שעומד בקצה הלשון, רוצה להחליף את המלתחה שלי כפי רצונך, אבל קשה לי, תעזור לי, איך עושים את הצעד הראשון?

"וה' ברחמיו לא יעזוב את חסידיו לעולם, שיהיו נלחמים עם יצרם. רק ההתחלות קשות..." (פלא יועץ, ערך 'כופה')

שמעת, מוריה? רק ההתחלות קשות. תתחילי, עשי מה שצריך, תעירי את הנשמה שבך בכך שתלכי לפי הדבר האמיתי. עזבי את האנשים סביב שיגרמו לך להמשיך לישון, בסדר, שיצחקו, שירימו גבה, שילעגו. הרי את יודעת את האמת, אז כל מה שאומרים לא צריך להשפיע על ההחלטה שלך לעשות את הדבר הנכון.

ויותר מזה, מההחלטה הזו אני יודעת שאני רק ארוויח. יודעים למה? כי הקושי הכי גדול נמצא בהתחלה, ועליו נקבע השכר להמשך. אחר כך, גם כשהשינוי נהיה טבע פשוט, והמאמץ הופך להרבה יותר קל, השכר חל באותה עוצמה על פי הקושי, המאמץ וההשתדלות של הפעם הראשונה.

"ומעלה עליהם שכר הרבה כאילו לעולם היו כופים את יצרם, שהכל הולך אחר ההתחלות, כולן עולות" (שם, שם)

חסד ה' לא ימוש לעולם. אנחנו לפעמים לא קולטים כמה הקב"ה מחפש להיטיב לנו, ולשלם לנו לנצח נצחים. לא יאמן – גם כשאהיה זקנה עם קמטים, והמלעיגים כבר נעלמו לחלוטין מהתמונה, אקבל את אותה עוצמת שכר כבראשונה, כאילו עכשיו, ברגע זה ממש, אני מוסרת נפשי על השינוי שקיבלתי.

אין ספק, הקריעה מהעולם הישן לא פשוטה, אבל משתלמת.

הגעתי לבית, ב"ה הילדה ישנה טוב בבדיקה, וחזרנו עייפים אך מרוצים.

הנשים באוטובוס נכנסו לשגרת יומן, וקרוב לוודאי ששכחו ממני, אך אני זוכרת אותן היטב. למרות שעברו 4 שנים מאז, הן נתנו לי את אחת התובנות הגדולות של החיים: האמת אצלי ביד, ונכון, לפעמים ההתנהגות שאימצתי לעצמי נראית הזויה בעיני אחרים, ואולי אפילו מגוחכת, אבל אין סיבה להניח לתגובות שלהם להרתיע אותי, כי השם איתי. השם תמיד איתי בצדקת דרכי. הוא מודע לקושי, ונוצר כל רגע של התגברות ומאמץ מצדי בתהליך של עבודת השם.

לעולם נחיה במאבק פנימי בין הקולות שבחוץ לבין הקולות שבפנים, אבל סבלנות, אקח נשימה עמוקה, ואדע - כי סוף השכר לבוא.