למה אבי גבאי מדבר פתאום על יהדות ועל השמאלנים ששכחו להיות יהודים?

לפני עשרים שנה, כשבנימין נתניהו לחש על אוזנו של הרב כדורי זצ"ל ש'השמאל בישראל שכחו מה זה להיות יהודים', הלחישה נקלטה ושודרה בטלוויזיה, והארץ געשה. השמאל השתולל, נתניהו ספג ביקורת מוחצת מכל הכיוונים, וסקרי דעת קהל הראו שרוב הציבור הישראלי התנגד בתוקף לאמירה הזו.

הרבה דברים השתנו מאז בפיסת הארץ שלנו, אבל מה שלא השתנה הוא העובדה שגם היום ראש הממשלה עונה לשם בנימין נתניהו. וזו, כנראה, הסיבה העיקרית שיו"ר המחנה הציוני אבי גבאי בחר השבוע למחזר את המילים של נתניהו ולטעון במפגש עם סטודנטים כי: "השמאל שכח מה זה להיות יהודים". גבאי אף הוסיף ואמר כי: "אנחנו יהודים ואנחנו כן צריכים לדבר על הערכים היהודיים שלנו. אני אומר לך באחריות, הם הבסיס לכל הדורות שקמו. מאיפה הכול מתחיל? הכול מתחיל בתורה שלנו ובהלכות שלנו ובדברים הבסיסיים שלנו. הכול מתחיל שם".

כשההקלטה הזו זלגה לתקשורת, כמובן, ההתבטאויות של גבאי עלו לכותרות הראשית. אבל על אף שגבאי נאלץ לקים סבב שיחות הבהרה ולהסביר שהוא בעיקר מתכוון שיש להשקיע בקשר בין שמאל ליהדות, הביקורת כלפיו הייתה מתונה מאד. חוץ מ'הארץ' (שהוא, כידוע, לא ממש מייצג את הארץ) ומר"צ (כנ"ל) שום פיצוצים מהסוג שיצר נתניהו לפני עשרים שנה לא חזרו על עצמם בעקבות האמירה של גבאי. אפילו חברי המפלגה המתנגדים לו לא הקימו קול זעקה.

מה קרה כאן?

קודם כל, כשאבי גבאי מדבר על הצורך לחזק את הקשר בין השמאל ליהדות, צריך לזכור שגבאי הוא לא איש ש"ס שנקלע בטעות למחנה הציוני. בראיונות לתקשורת בעבר הוא סיפר במפורש שלא רק שאינו מקפיד על כשרות, אלא שבדרך כלל איננו צם אפילו ביום כיפור. ההודאה האחרונה הזו ממקמת את גבאי הרחק שמאלה מהמרכז הישראלי-מסורתי. 'מסורתיים' הם הקבוצה הגדולה בישראל כיום, ולמעלה משישים אחוז מהישראלים צמים ביום כיפור.

ברור לכל, לפיכך, שאבי גבאי לא מנסה לכפות תפיסת עולם מסורתית אישית שלו על המחנה הציוני. למעשה, יש סיכוי טוב שאם היתה לו תפיסת עולם אישית כזו הוא לא היה נבחר כלל לעמוד בראשות המפלגה. אז מה הוא כן מנסה לעשות? הוא מנסה להיות ראש ממשלה.

הבחירות האחרונות היו התפכחות מרה עבור גוש השמאל. הכל הלך נגד נתניהו. הרוח הגבית היתה של המחנ"צ. אבל איכשהו, שוב גוש הימין יצא מנצח, ושוב קמה ממשלת ימין-דתיים. הפעם, אפילו לפיד – המתיימר להיות מפלגת מרכז – נותר בחוץ. ומה עושה לפיד מאז הושלך למדבר האופוזיציה? ובכן, הוא עושה הרבה דברים. אבל אי אפשר להתעלם מכך מכך שבין רוב הפעלים שלו באופוזיציה מתבלטים התבטאויות פייסניות כלפי הדת ("אין הדתה במערכת החינוך, מדובר בהתקפי חרדה") קו מרוכך יותר כלפי החרדים ("נושא השוויון בנטל לא יהיה על השולחן אם וכאשר אקים את הממשלה הבאה") וניסיון כללי להראות חיבור גדול יותר לדת ולמסורת, ניסיון שמתחיל בתפילה בכותל ולא מסתיים בטקסי הפרשת חלה בנוכחות רעייתו.

יאיר לפיד ואבי גבאי הם מתחרים באותו מרתון. המטרה: השתלטות על כס ראש הממשלה. נכון, כיום עדיין יושב שם בנימין נתניהו, חי וקיים. אבל התחזית לבחירות הבאות מעולם לא היתה מעודדת יותר עבור כל הפוליטיקאים השאפתנים שנקברו עד היום בצילו של נתניהו. על ראשו של ראש הממשלה מרחפים מספר תיקי חקירה, הוא מתקרב לגיל שבעים, הסקרים מראים כי הציבור מתחיל להתעייף מהדרמה הסובבת אותו, ולליכוד אין שום יורש טבעי כריזמטי שיכול להחליף את הבוס הגדול. נכון, מערכות בחירות קודמות לימדו את כולם לא למהר להספיד את נתניהו. אבל מכיוון שבסופו של דבר לכל אדם יש תחליף, התחושה הכללית במערכת הפוליטית היא שזמנו של התחליף של נתניהו יגיע כבר בבחירות הבאות.

לפיד, שביסס את עצמו כבר כשופר של מעמד הביניים והוסיף לעצמו תדמית פייסנית ופרגמטית יותר בקדנציה הנוכחית שלו כח"כ, בטוח שהוא התחליף שהציבור מחכה לו. שוב ושוב הוא מצהיר בראיונות שהשמאל הישן אבד מן העולם וכי: 'השמאל כבר לא ינצח בבחירות בישראל'.

אבי גבאי כנראה חושב אותו הדבר: בכל זאת הוא התחיל את הקריירה הפוליטית שלו דווקא אצל 'כולנו' של משה כחלון. אבל מטבע הדברים, כיו"ר עטור הניצחון של המחנה הציוני, הוא לא בדיוק יכול להלהיב את המפלגה בדיבורים על כך שיש לשמאל רק עבר, ולא עתיד. את ההשתייכות הנומינלית למחנה השמאל הוא חייב לשמר. מה שהוא כן יכול לעשות – ועושה – הוא לרוקן מתוכן את ההשתייכות הזו. לפני מספר שבועות הוא כבר הספיק להצהיר שלא יהיה שום פינוי ישובים, גם אם הוא יגיע להסכם שלום עם הפלשתינאים. ובתחילת השבוע, כאמור, הוא הרבה לדבר על הצורך לחבר את השמאל חזרה לערכי היהדות.

אין ספק שיש אנשי שמאל ששומעים את גבאי ויוצאים מדעתם. אין גם ספק שרובם המוחלט של אנשי המחנ"צ ימשיכו לשמור על שתיקה ולא יבקרו את האסטרטגיה של המנהיג החדש. כי אם באקלים הפוליטי הנוכחי קשה לנחש אם אמירה מסוימת יצאה מהליכוד, מ'יש עתיד', או מ'המחנה הציוני', זה בעיקר מלמד משהו מהותי על הציבור בישראל. רוב הציבור היום ממש לא רוצה לשכוח שהוא יהודי. פוליטיקאים חפצי חיים כמו אבי גבאי, לפיכך, יקפידו להזכיר: גם אנחנו לא שכחנו שאנחנו יהודים.