למדתי שלשחק בגינה – זה נס

שמעתם פעם מוניטור? הצליל שלו כל כך מונוטוני ורגוע... אנטיתזה מוחלטת לכאוס שהוא מחולל, ועדיין, יש בו נימה אופטימית. הוא מחבק את הכאב ומזכיר לו שעדיין לא אבדה התקווה.

אני מסתכלת על השעון. כמעט 3, האחות כבתה את האור, ואני בוהה במכשיר הגדול הזה, גרפים ומספרים שאיני יודעת מה הם מציגים.

אולי לי הם מציגים תקווה.

אני תוהה אם גם אצל הקדוש ברוך הוא יש גרפים, האם אצלו הם מחלקים תקווה, האם לשם כך הם נועדו?!

יש לי אחיינית, קוראים לה שירה.

היא חייכנית, מלאה בשמחת חיים, חמה ואוהבת, חכמה ומפולפלת, חברותית ואהובה. תמיד כשאני באה לבקר היא רצה אלי, מחבקת אותי ולא עוזבת, מביאה לי מכתב שכתבה או ציור שציירה, יש לי אוסף שמלא באהבה.

שירה עכשיו בטיפול נמרץ, זה היום השביעי.

היא נפלה מעץ בגובה 3 מטר, על סלע שגרם לה לשבר בגולגולת.

את הימים הבאים אינני יכולה לתאר במילים. רק מי שחווה ניסיון כזה יכול להבין.

כאילו המציאות עצרה מלכת וקצב המחוגים בשעון כמו נדם.

ואז הגיעו הרגשות…

מערבולת, פחד! תסכול! רחמים! כאב! צער! חוסר אונים! מתח וחרדה!

אמונה… תקוה… כך המוניטור הזכיר לנו בכל פעימת לב.

עברנו ימים מורטי עצבים, ועדין… בכל פעם שבעיה אחת נפתרת – מיד מתגלה חדשה. בהתחלה זה היה שבר, ואז דימום, ואז בצקת ודלקת ריאות וחום, כאילו הקדוש ברוך הוא ממאן לוותר על האמונה שלנו, ומנסה עד אחרית הכוח.

אני מאמינה שהיא תבריא!

אני מאמינה! כי בימים האלה הפעלנו את השריר הזה של האמונה כל כך חזק.

היא תחזור להיות שירה שכולם מכירים, היא תרוץ בחצר הבית במושב, היא תצחק ותחייך, תחבק ותנשק, תצבע ותכתוב, תרקוד ותשיר. היא תבכה ותצעק ותעשה הכל כדי להיות מאושרת.

המוניטור… צפצוף ועוד אחד, ואני מבקשת תקווה, מבקשת נחמה, ובדרך לשם אני לא מוותרת על האמונה.

בינתיים אני מנצלת את הכוחות שה' נתן לי כדי ללמוד לקחים.

למדתי...

למדתי שלשחק בגינה זה נס!

למדתי שכשאנחנו ערים זה נס!

למדתי שכשאנחנו ישנים זה נס!

למדתי שהמשפחה היא נס!

למדתי שהדיבור הוא נס!

למדתי שלשמוע מהפה של הילד שלך "אמא" זה גם נס.

למדתי שלנשום זה נס!

למדתי שכל יום שהילדים שלנו מניחים ראש בכר וצוללים לשינה בשלום זה גם נס.

למדתי שגוף האדם הוא נס.

למדתי שהבריאות שלנו היא נס.

ועוד דבר למדתי,

שבשביל לדעת מהו ערכה של מילה אחת, אני צריכה לשאול אמא של ילד בטיפול נמרץ, שמוציא מהפה את המילה הראשונה אחרי מספר ימי הרדמה, "אמא".

למדתי להעריך! ולהפוך כל תלונה לברכה. לפעמים רק כאשר הכוס חצי ריקה אפשר להבחין בחצי המלא. לפעמים רק כשיש חוסר – לומדים להעריך את הקיים.

עוד משפט אחד אחרון,

תודה, אבא יקר, ששמרת לי על אור עיני, על ילדי.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.