איה קרמרמן: "אני אמא, שלעיתים זורקת לפעמים משפטים שהשתיקה יפה להם"

בשבוע שעבר בעלי הגיע הביתה, ובחיוך מנצח הושיב אותי ואת הילדים לצפות בשני סרטונים. "אני חייבת?", שאלתי. "כן. את תאהבי", הבטיח. התיישבתי בסקפטיות מה, כי לפעמים אני לא בטוחה שהוא ממש מכיר אותי, אפילו ש-23 שנים זה ממש מספיק זמן. בכל מקרה אישה כשרה עושה רצון בעלה-בלה-בלה. התיישבתי.

הסרטון הראשון היה מצויר. תחזיקו ראש. שתי צפרדעים נפלו לבור. כל הצפרדעים האחרות עומדות למעלה וצועקות להן: "תחכו, אל תקפצו, נוריד חבל. חבל שתתעייפו. אל תתאמצו, גם ככה לא תצליחו", בקיצור יצאו חברות פח. מסתכלת עליהן אחת מהצפרדעים, מתכופפת וקופצת את קפיצת חייה. תרתי משמע. הופ, היא מרחפת מעליהן וצונחת בבטחה על האדמה לצידן. היא מסתובבת לכולן ואומרת "תודה שעודדתן אותי". הצפרדעים התבוננו אחת בשנייה בפליאה. איזה עידוד ואיזה נעליים? ואז הבינו. הצפרדע חירשת. היא ראתה את המולת הצפרדעים למעלה, וחשבה שהן מדרבנות אותה. כשהבינו מה קרה הן כולן הסתובבו ועודדו במרץ את הצפרדע שנותרה בבור. הסוף.

הסרטון השני "כישלונות של מפורסמים", היה אוסף ציטוטים. בהתחלה רואים את משפט המחץ, שלרוב נאמר על ידי מורים או בוסים טובי לב ורגישים, ולאחר מכן הופיעה תמונה על מי זה נאמר. אתן כמה דוגמאות שתבינו את גודל קטנות האמונה והעין הרעה ובעיקר השוגה:

"אחרי שהוצא מנבחרת הכדורסל בתיכון, הוא הלך הביתה, נעל עצמו בחדר ובכה" - מייקל ג'ורדן.

"הוא לא דיבר עד גיל ארבע, והמורה שלו אמר שלעולם לא ייצא ישיג הרבה" - אלברט איינשטיין.

"פוטר מעבודתו כעיתונאי כי היה חסר דמיון ורעיונות מקוריים" - וולט דיסני.

"בגיל 11 הודח מקבוצתו כשאובחן כלוקה בחוסר הורמון גדילה והיה קטן מאחרים" - ליאונל מסי.

"בגיל 30 נותר הרוס ומדוכא לאחר שסולק מהחברה שהקים" - סטיב ג'ובס.

"מורה אמר לו שהוא טיפש מידי ללמוד, שילך לעסוק במשהו שיבליט את אישיותו הנעימה" - תומס אדיסון.

טוב. הבנתם את העיקרון.

משני צדדי המתרס

הילדים היו מורשמים מאוד. זה פגש אותם בדיוק בשבוע של אספות ההורים. הם פחדו ממה שהמורים יגלו לנו אודותיהם. במילה אחת - כלום. מכירה את הסחורה שלי. אותי הסרטים צבטו, חזק כזה, כי הם פגשו אותי משני צדדי המתרס. מצד אחד אני אמא, זו שלעיתים, לצערי, זורקת משפטים שהשתיקה יפה להם. זו שמנסה לגדל ילדים שמאמינים בעצמם מספיק בשביל לכבות את כל הקולות הסקפטיים מסביב. אני זו שמאמינה בכל אחד ואחת מהגוזלים שלי, גם כשאני מכירה בחסרונות, ועדיין בוחרת לראות את המעלות. ואני זו שמאמינה, בלב שלם, שאם הם יאמינו, באמונה תמימה, שהם נחצבו מתחת לכיסא הכבוד, אף מילה או עין רעה לא תפגע בהם. אמן שאצליח במשימה.

אבל מצד שני של המתרס, אני מודה. אני הצפרדע בבור. רק שהבעיה שלי שאני כנראה שומעת טוב מידי. את כל מה שאני מנסה להנחיל בליבם של ילדיי, אני חסרה. מודה. לא נעים להגיד בפומבי. אבל אני קטנת אמונה. בעצמי. אני לא באמת יודעת מתי זה התחיל, או מי בדיוק טרח להאכיל אותי טיפין טיפין בחוסר אמון פנימי, למי היה מה להרוויח מכך, אבל זה חלק ממני. אם הייתי הצפרדע, כבר הייתי מרימה ידיים, מבקשת שיזרקו לי כרית, מברשת ופחית צבע, והופכת את הבור לביתי החדש.

אני, בכנות כואבת, יכולה להודות שטרפדתי לעצמי ניסיונות, הצלחות והזדמנויות מתוך פחד אינסטינקטיבי משתק להתגלות ככישלון. מרגע סוף צילומי הגמר של מאסטר שף ועד לשידור התוכנית לקח שנתיים. זה קורה לפעמים בטלוויזיה. שנתיים שעמדתי במטבח, קוצצת, מתבלת וטועמת, ובעיקר חושבת. חושבת על כל המהלך שעברתי מהתוכנית הראשונה, שבה הגעתי למשימת הדחה, ועד להגעה למעמד הגמר. והמסקנה הכי גדולה שלי היא אכזבה. לא כי לא זכיתי, אלא כי לא הייתי שם בשביל עצמי. אכזבתי את עצמי. נתתי לחוסר האמון שלי בעצמי הזה לנצח אותי ולהפסיד את מה שיכולתי לקחת. אני לא יכולה להסביר כמה זה כואב להבין את זה. עולות לי דמעות בעיניים. וזה ממש לא כי יש לי פנטזיה להיקרא המאסטר.

מצחיק איזה מחשבות עמוקות בנפש סרטוני פסיכולוגיה בגרוש מעלות. אבל כנראה הגיעה השעה לתת דין לשני צדדי המטבע. הצד הראשון הוא לשתוק. גם כשרוצים לצבוט, כזה בקטנה. יש אנשים שמתהדרים ביושרה שלהם, טוענים שהיא ראויה לשבח, גם אם היא לא נעימה לאוזן. ואני אומרת. תשתקו. מילה אחת צורבת יכולה לשתק לשנים. הצד השני של המטבע שלי, הוא להיות חירשת. ולקפוץ.

מרק "יו אמא איזה טעים"

דלעת, בטטה, גזר: שילוש שמחזק את המערכת החיסונית. אני בכוונה לא כותבת כמויות מדויקות של שלושתם. שאם חסר קצת מזה או מהאחר, זה לא יעכב אתכם מלהכין את המרק הנהדר הזה. אז הנה מרק שלושה כתומים. שלוש דקות הכנה, צאו לדרך.

מרכיבים:

1.5 ק"ג גזר, בטטה, דלעת - מקולפים וחתוכים לקוביות גדולות.

בעונת החורף כדאי להוסיף שורשי סלרי ופטרוזיליה.

2 בצלים קלופים וחתוכים לרבעים.

3 שיני שום קלופות.

צרור כוסברה פטרוזיליה וסלרי ( לא חובה אם מוסיפים שורשים).

2 כוסות קוואקר (מהיר הכנה או עבה).

2.5 ליטר מים רותחים.

מלח.

1 קופסת חלב קוקוס. לא חובה, אפשר להמיר בעוד כוס מים.

מי שאוהב ג'ינג'ר, שיוסיף שני ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי וקלוף. הג'ינג'ר חשוב מאוד כתבלין מחמם לקראת החורף, אבל הילדים שלי לא סובלים, אז אין לי מה להתעקש.

מי שרוצה להוסיף 1 כף כורכום, בבקשה.

אופן ההכנה:

מכניסים לסיר גדול את הירקות הכתומים עם הבצל והשום, וסוגרים את המכסה. מבשלים על אש קטנה עד שהירקות מתחילים להגיר את הנוזלים. זהירות - שלא יישרף.

מוסיפים את הירוקים, את המים והקוואקר, ומבשלים לפחות כחצי שעה.

טוחנים הכול היטב עם מוט בלנדר ומבשלים עוד כ-10 דקות.

 אם הקוואקר ספח הרבה מים ואתם רוצים מרק דליל יותר, הוסיפו כוס מים רותחים.

מוסיפים את המלח וחלב הקוקוס, ומבשלים עוד כמה דקות על אש נמוכה.

הצעת הגשה:

הילדים מאוד אוהבים אותו עם נודלס מאורז, הגדולים עם בצל ירוק, כוסברה קצוצה מלמעלה ושומשום.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".