המסע לתיקון המידות: "ניוון שרירים? למה דווקא אני?"

"גברת, זה נקרא ניוון שרירים", הוא הביט בי בדריכות.

אז זהו, ככה קוראים לזה?

טוב, מה זה בעצם משנה, עד עכשיו חייתי עם זה בתמימות, אז למה לי להיכנס להגדרות. מה שישנו - ישנו, ועם זה נמשיך הלאה.

בכל זאת, משהו לא נתן לי מנוח.

"אז מה זה אומר בעצם, דוקטור", פחדתי אפילו לשאול.

"תראי", אמר ברגישות, "בגדול, ניוון שרירים זו מחלה שבה השרירים רפויים. יש כמובן סוגים שונים, אבל פה מדובר ב- ", ציין את האותיות הלועזיות של החולשה.

האמת, ממש לא חשדתי. מרחוק אני לא נראית כמו מישהי שמתאימה למשבצת הזו. אני, ברוך ה', הולכת ומתנהלת כאחד האדם, רק יותר א-י-ט-י-ת מכל אדם אחר, אך אף פעם לא תיארתי לעצמי שאני חריגה. תמיד בשיעורי התעמלות כששיתפתי שאיני יודעת לבצע את המשימה (הפשוטה למדי), נתנו לי להבין שאני מתפנקת, אבל אני, לתומי חשבתי שכל העולם נולד כמוני, ורק מי שמצליח לרוץ יותר מהר או נגיד להושיט יד גבוה לתקרה, הוא פשוט נחשב גמיש במיוחד.

עכשיו אני יודעת את האמת.

לא יאומן, יש לזה שם, ויש לזה השלכות. כבר לא יכולה לטאטא פה ושם, כעת נדרשת ממני מחויבות שתלווה אותי הלאה במהלך החיים, ואם פעם יכולתי להתעלם ולהעביר, עכשיו אין יותר חכמות.

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, היא השאלה המתבקשת: "למה דווקא אני". למה החולשה הזו אצלי, ומה השם רוצה ממני?

(צילום: shutterstock)

מצד שני, אם כבר התחלתי לשאול שאלות, אתגרתי את עצמי בשאלה נוספת: "ולמה דווקא עכשיו את מתחילה לשאול?". למה את לא שואלת למה השם הביא לך משפחה מקסימה וחמה, פרנסה טובה, הצלחה, ורק כשיש פתאום משהו לא צפוי, יש לך השגות על המתנות שאת מקבלת? כן, גם זה נכלל בתכנית שהשם תכנן ספיישל בשבילך, וכן, גם החולשה בשרירים היא מתנה.

ובכלל, ככה זה בשגרה, מתעוררים עם שאלות רק כשהמציאות טופחת בפנים, ומבינים שהחיים כבר לא יכולים להיות כמקודם. עכשיו ההחלטה בידיים שלי, האם המידע הזה גורם לי להתקדם או ליסוג, להשתנות או להמשיך להתעקש על משבצת ה"אני בסדר גמור, מה אתם רוצים ממני"?

מוזר, אף פעם לא חשבתי שיש חשיבות להגדרות. פתאום צריך להיערך אחרת, להתבטל מול אנשים ולבקש עזרה. כן, גם במכולת השכונתית לבקש מהאיש, שיכול להיות בגובה שלי, להוריד לי קופסת שימורים במרחק הושטת חצי יד כלפי מעלה, ("מחילה, אני לא מגיעה") וגם בחנות בגדים לשאול אם אפשר להוריד לי מהקולב, ("לא, אני לא עצלנית, זו המגבלה שלי").

רגע, אבל בעצם... מה זה משנה אם המגבלה שלי היא חיצונית או פנימית. מחילה מכבודכם, אבל - כל אחד מאיתנו הוא מוגבל. לכל אחד מאיתנו יש חולשות: האחד קמצן, והשני מבקש כל היום כבוד. השלישי חושב רק על עצמו והרביעי שקוע בעצבות, ותתפלאו, גם לזה יש שם. בגדול - קוראים לזה: עבודת המידות.

מעניין, חשבתי לעצמי, אדם יכול לחיות כל החיים באשליה שהכל בסדר, הכל תחת שליטה, ורק כאשר נתקל בהגדרה, האמת מתחוורת מול עינו, והגמגומים מתחילים.

מכירים את הילד הזה שרץ רץ רץ עד שנפל חזק. התעשת מהר, קם, התנער מהעפר, ומיהר לספר לאמא על הנפילה. האם בדקה את מקום הפציעה, ואמרה לילד: "חמודי, יורד לך דם". מיד הילד התחיל לבכות.

מה קרה ילד, עד עכשיו לא כאב? אלא ההבדל הוא שעכשיו יש "חותמת". כן, גם בתוכי יש את הילד הקטן הזה, שרק כשהוא מקבל אישור תודעתי הכל מתעורר לתחיה. מה באמת השתנה? קיבלתי הגדרה.

תארו לעצמכם שאתם יושבים מול רופא שאומר בכובד ראש: "אדוני, יש לך כָּעֶסֶת", או "גבירתי, נולדת עם מחסור רציני של פרגון לזולת" – כמה היינו מתייחסים לזה ברצינות?

אז תגידו לי את האמת, מה זה משנה אם אני עומדת מול שליח בדמות רופא שמעמיד לי מראה המשקפת את המשימה העתידית בחיי, ומספר לי שיש לי ניוון שרירים וכעת צריך להיערך בהתאם, לבין שליח בדמות התרחשויות יומיומיות עם הבעל/ ילד/ הורים/ שכנות שמשקפים את חולשותיי, לרוב ללא מילים? מה, שכחת שהיום לא החמאת מספיק לילדים, ולשכנה חילקת מחמאות בסטוקים? שכחת שבצהרים לא הקפדת לברך רק כי הרעב תקף אותך? זהו, אי אפשר לטמון כל החיים את הראש בחול. אז עכשיו אני מקבלת מתנה.

נכון, יש לי מגבלה פיזית, אז אני נערכת בהתאם, מגייסת עזרה בדמות משפחה ותפילות, אבל מה עם המגבלה פנימית ששוכנת אצלי דרך קבע? גם פה אצטרך עזרה בדמות משפחה ותפילות, ואולי אף יותר כי אפילו הגאון מוילנא אמר שיותר קל ללמוד את כל המשנה והגמרא בעל פה, מאשר לשבור מידה אחת. הלוואי. אם אצליח לתקן ולו שבריר מידה, ארגיש שעשיתי משהו בעולם.

החיים רצופים ניסיונות, אבל בסופו של דבר, הבחירה בידיים שלי. אני יכולה להישאר רדומה, ולא לתת לחיים להזיז אותי משגרת יומי, ואני יכולה להתעורר מהאשליה, ולהתחיל לדרוש מעצמי קצת יותר השתדלות והרבה הרבה תפילות. כי רק ככה מתגייסים לשינוי.

קיבלתי עוד מתנה ושמה התפכחות, והלוואי שאצליח להשתדרג רוחנית בעקבותיה, לקחת את המגבלה, ולהפוך אותה לנקודת חוזק שמקרבת אותי יותר למשימת חיי. באמת.