"מה אתה רוצה שאעשה במקום לטייל?" שאל החזון איש

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם (בראשית א', כ"ו).

אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן (רש"י).

מעשה מופלא סיפר הגאון רבי ראובן קרלנשטיין שליט"א: הסיפור התרחש באחד מטיוליו של מרן החזון איש זצ"ל, שסָבל כידוע בליבו ובמעיו ונאלץ לצאת מדי יום ביומו לטיול, והיה עושה זאת לאורך גבול הפרדסים בין בני ברק לרמת גן, על התוואי שבו ייסלל ברבות הימים רחוב 'חזון איש'.

מיותר יהיה להדגיש שיותר משטייל מרן זצ"ל בפרדסיה הריחניים של בני ברק, "טייל" באותה שעה בפרדס התורה וכפי שהוא-עצמו התבטא פעם - לאחר שתעה מעט בדרכו והגיע הרחק מעבר למסלול המקורי - "מה, למדתי תוספות כל כך קטן, וכבר הגעתי כל כך רחוק"?!...

יהודי פשוט שהתגורר ליד מסלול הטיול הקבוע של החזו"א, הבחין בפליאה במחזה הלז של אדם קשיש, בעל צורה, המטייל באמצע היום. מדי יום ביומו עָקַב אחר מהלכו של החזו"א, עד שפעם החליט לרדת ולגעור בו שלא יבזבז את זמנו לבטלה, ו... ישב קצת ללמוד, או יגיד תהלים וכיוצא בזה.

וכך עשה. כשהגיע החזו"א סמוך לביתו, ירד האיש וגער ברבן של כל בני הגולה, על שהוא מבטל את זמנו בטיולי סרק. החזו"א לא הגיב, וחזר למעונו בבני ברק.

למחרת, לא זכר כנראה החזו"א את הגערה שקיבל מהיהודי ההוא, וצעד שוב באותו מסלול, והנה שוב יורד בעל-הבית מדירתו והפעם גוער במטייל ביתר שאת: "כבר הספקת לשכוח מה שאמרתי לך אתמול?! מדוע אתה מבזבז את זמנך לריק"?!...

שר התורה, שמוחו לא פסק לרגע מלהרהר בדברי תורה, פנה אל האיש בענוות-חן, ושאלו: "וכי מה אתה רוצה שאעשה במקום לטייל?"

"תגיד כמה פרקי תהילים", השיב היהודי.

החזו"א שב לאחוריו, ולמחרת שינה את מסלול טיולו ולא עבר ליד דירתו של האיש.

לאחר זמן-מה פקדה צרה פלונית את ביתו של היהודי ההוא, ומקורביו אמרו לו שלא הרחק מביתו נמצא גאון מופלג ושמו רבי אברהם ישעיהו קרליץ ורבים מתדפקים על פתח ביתו בבקשת ישועה ורחמים. מיודענו מחליט לגשת לבית החזו"א, כדי שיתפלל ויעתיר עליו מברכותיו.

ויהי כאשר פתח את דלת החדר בו ישב גדול הדור, נפל ארצה מתעלף. בני הבית ניסו לעוררו אך אז פתח האורח בצעקות וזעקות נוראות, נפל לרגלי החזו"א וביקש ממנו שימחל לו, כי "אם הייתי יודע שאתה הוא גדול הדור, בוודאי שלא הייתי מתנהג בצורה כזו כלפיך". במשך שעה ארוכה לא ניתן היה להרגיעו.

מרן זצ"ל יושב על כסאו, מלטף את היהודי בְּרוֹך ובחיבה אין קץ, ומתנצל באומרו: "אין לי על מה לסלוח לך. הלא נתת לי עצה טובה, להגיד תהילים. הנני מבטיחך נאמנה שמאז אותו יום אני מקיים מה שהצעת לי ואני אומר תהילים. ומכיון שכך, מה לי לכעוס עליך?!"...

לרכישת ספרי "ופריו מתוק" מהידברות שופס.