קצין הק.ג.ב שגילה את יהדותו: "כשאמרתי שאני רוצה להיות דתי, אמא סטרה לי על פניי"

מי שפוגש היום ביהודי היקר זכריה קליין  ממונסי שבארה"ב – מתקשה להאמין שמאחורי החזות החרדית האומרת תמימות מסתתר סיפור חיים סבוך ומרתק של קצין ק.ג.ב לשעבר, שהתחנך לא רק לשנוא את כל מה שקשור לדת ודתיים, כי אם גם להילחם בו עד חורמה.

הוריו, סביו, דודיו ובני דודיו – כולם שירתו נאמנה את ה'עסק המשפחתי' הלא הוא הק.ג.ב שכונה אז ה'וועדה לביטחון המדינה' וזרועותיו הארוכות השתלחו לכל עבר. מי שהכיר מקרוב את הפעילות של הוועדה הזו, ידע לומר כי מדובר ברשת מסועפת של ריגול אחר תושבים המתנגדים למשטר הקומוניסטי, ודיכויים בדרכים נלוזות שהשתיקה יפה להן.

כבן לקצין בכיר בק.ג.ב, כבר בגיל שש הופרד קליין ממשפחתו ונשלח לבית ספר להכשרה צבאית שהקים ראש ממשלת בריה"מ דאז ליאוניד ברז'נייב – דבר שהתגלה לו רק שנים מאוחר יותר. הרעיון היה לחנך את הילדים ולהכשירם למילוי תפקידים בכירים בשירותי הביון הסובייטי, ולצורך כך היה צורך בנאמנות מושלמת ללא שום ספקות במשטר ובהנהגתו. "היו מספר בתי ספר כאלו", משחזר קליין בכתבה מרתקת לאריק כהן, כתב מגזין 'זמן'. "פגשתי כל מיני סוגי ילדים, וזו הייתה סביבה מפחידה עבור ילד בן שש. הצוות שלימד והכשיר אותנו היה מורכב מאנשים מפחידים ביותר, ואני חושב שהיחס לבעלי חיים היה טוב יותר מהיחס אלינו".

לדבריו, המחנכים אמרו להם שהם כבר לא שייכים להוריהם כי אם למדינה, ושזו רשאית לעשות בהם ככל העולה על רוחה. "לא הרשו לנו לחשוב בעצמנו או לעשות משהו בשבילנו. הכל נעשה בדייקנות רבה, ועשית מה שאמרו לך, מתי שאמרו לך".

הפעם הראשונה שבה התוודע קליין לאכזריותו של הארגון הוא כאשר פגש בפיטר, חברו לחדר בן השמונה. הילדים בפנימייה הצבאית שנאו אותו, וקליין לא יכול היה להבין מדוע – עד שפיטר לקח אותו למקום הסודי שלו, קברם של הוריו, שם גילה לו את סיפורו.

הרצחת וגם ירשת? ירו בהורים ולקחו את בנם לשרת את המדינה

מסתבר שאביו של פיטר היה איש עסקים מצליח, שקנאתו של השכן בו הובילה אותו להעליל עליו עלילות. השכן התקשר למשטרה וטען כי מדובר באיש מושחת שגם מתנגד למשטר. כצפוי, הק.ג.ב התדפק על דלתו בלילה, והיכה אותו ואת רעייתו במכות נמרצות. לאחר מכן הובלו השניים למקום מסוים, שם נורו למוות. "בהתחלה שלחו אותי לבית יתומים, אבל אז הוציאו אותי והביאו אותי לכאן, לבית הספר להכשרה צבאית", סיפר פיטר לקליין ההמום, שרק כעת החל להבין איזה מין ארגון הוא משרת.

(צילום: shutterstock)

בבית הספר קיבלו התלמידים הרכים השכלה מקיפה שכללה שיעורי מדע, מתמטיקה, גיאוגרפיה, היסטוריה ולימודי שפות ותרבות. שנים חלפו, ובבוא היום גויס קליין לשורות הצבא כ'חייל-ילד' – תופעה מוכרת וכאובה ברוסיה של אותם ימים, ואף במדינות העולם השלישי של ימינו. "ילדים מושכים פחות תשומת לב ובמקרים רבים יכולים להגיע למקומות רגישים ולבצע משימות מיוחדות", מסביר קליין את ה'שכל' שמאחורי גיוס חיילים-ילדים.

באחד הימים נשלח קליין עם יחידתו לחזית הסרבית – זאת על מנת לגרש מתוכה את המיעוטים האתניים – קרואטים ואלבנים,  שהתרכזו בעיקר באזורים הכפריים. במסגרת תפקידו נדרש קליין לירות ואף להעלות כפרים שלמים באש, עד שהחליט באופן סופי לערוק מן הצבא – צעד שסיכן את חייו, היות וחלק מההוראות שקיבלו קליין וחבריו היה לירות בכל מי שמחליט לערוק.

על הטריגר לעריקה סיפר קליין ואמר כי "הרגשתי שזו איננה המלחמה שלי", ולא היה זה הוגן מבחינתו לירות באנשים תמימים רק משום שהם מהווים מיעוט.

גילוי השורשים היהודיים, וההחלטה שהגיעה בעקבותיו

באורח נסי למדי הצליח קליין לברוח מהיחידה שלו, מבלי להיפגע. "הם חשבו שיצאתי לתקיפת האויב, ולכן גם נתנו לי גיבוי", הוא מסביר. אבל אותו גיבוי לא נמשך זמן רב. ברגע שהבינו חבריו כי הוא מערים עליהם ובעצם בורח, החלו היריות להישמע באוויר. כשהגיעה התחושה הצורבת ברגלו, הוא הבין שנפגע מאחד הכדורים אך התעלם מהכאב החד והמשיך בדרכו.

במסע רגלי שנמשך חודשים ארוכים, פנה קליין לצפון המדינה כשפניו מועדות לגבול איטליה – המדינה היחידה שהסכימה לקלוט אליה פליטים ממדינות ברית המועצות לשעבר. באיטליה הגיש קליין בקשה להתאחד עם משפחתו, ובדרך לא דרך הגישה המשפחה בקשת קבלת אזרחות באמריקה, ואף קיבלה.

בהיותו בן 15, שוטט קליין להנאתו ברחובות פלורידה, כשלפתע קלט בזווית עיניו אדם יהודי עם כיפה לראשו וציצית לגופו. "כל כך התרגשתי לראות אותו", הוא משחזר. "ברוסיה אולצנו להסתיר את עובדת היותנו יהודים, והנה כאן – יהודים מתהלכים עם כיפה וציצית ומקיימים מצוות בגלוי. זה הדהים אותי".

המראה הזה הותיר רשימו עז בלבו של הנער הצעיר – שנדמה שכבר ראה וחווה הכל עד לאותה נקודת זמן. והוא ידע שאסור לו להישאר אדיש למה שהוא מרגיש כלפי זה. "ניגשתי לאמא שלי וסיפרתי לה על מה שראיתי. אמרתי לה: 'ראיתי יהודי דתי, ותאמיני או לא, גם אני רוצה להיות דתי'".

(צילום: shutterstock)

אך אמו, שגם היא שירתה שנים את הק.ג.ב, לא רצתה להאמין למשמע אוזניה. היא קראה לבנה לגשת אליה, ואז סטרה לו בחוזקה על פניה ואמרה: "אתה רוצה להיות יהודי דתי? אתה משוגע? זה עונש מוות, זו התאבדות. הסיבה היחידה שבגללה אתה בחיים היום, היא מכיוון ששמרנו על יהדותנו בסוד. אתה צריך לשמור את הסוד הזה עד יום מותך, ואם אתה בכל זאת רוצה להיות דתי – לא כאן, לא בבית שלי".

"אנשים מתייחסים לאידישקייט שלהם כדבר מובן מאליו"

לדברי קליין, ההרגשה הזו שאתה עדיין נרדף בשל יהדותך, ליוותה את אמו גם אז – שלוש שנים לאחר שעזבו את רוסיה. "נושא היהדות נגע בעצב חשוף אצל אמי, וצלו של הק.ג.ב תמיד ריחף ברקע", הוא אומר.

אלא שאז החליטה סבתו להתערב: היא נכנסה לחדר וקבעה נחרצות: "אז מה אם הוא רוצה להיות דתי? הניחי לו לנפשו", אמרה לאמו תוך שהיא מעלה את זיכרונותיה מימים אחרים שבהם יהודי רוסיה כן הורשו לקיים מצוות קבל עם ועדה. באותם ימים קליין היה בן ארבע, ועדיין זכורה לו ההנהגה של הסבתא בערב שישי – כשנהגה להגיף את הווילונות ולברך על הדלקת נרות שבת.

כך יצר קליין קשר עם בן דוד שלישי שלו שהגיע לפלורידה שנים ספורות לפניו, והתקרב לחסידות חב"ד. אותו בן דוד קישר אותו עם משפחות בקהילה, אצלן התארח בשבתות וחגים. "מדי פעם הגעתי לביקור אצל אמא, אבל נמנעתי להיכנס איתה לעימותים על הדת. קניתי לעצמי סידור וכיפה שאותה החזקתי בכיס האחורי של המכנס, והתחלתי ללמוד יהדות בצורה רצינית".

מאז עברו הרבה מים בנהר. קליין זכה להינשא ולהקים בית נאמן, והשתקע במונסי. כיום ילדיו לומדים במוסדות חינוך חרדיים, אך אם הייתם אומרים לו בילדותו שזה מה שעתיד לקרות בחייו – הוא ודאי היה צוחק בצחוק רועם. "אחרי כל הדברים המטורפים שעברתי בחיי, זה היה משהו שמעולם לא הייתי חולם עליו, זהו פשוט נס. אנשים מתייחסים לאידישקייט שלהם כדבר מובן מאליו, אבל ישנם מקומות רבים בעולם שבהם הרבה יותר קשה לקיים מצוות. הלוואי שהיו לי את ההזדמנויות האלה כשהייתי צעיר יותר", הוא אומר. "במקום זה לצערי הייתי בבית ספר צבאי, בשדה הקרב ואחר כך במנוסה".