הטור המאויר לפרשת ויצא: כשהאותיות זרמו הישר אל רגלי

להרבה אנשים שנמצאים בתחילת התשובה יש ההרגשה החזקה שה' נמצא ממש לידם, כביכול שם לנו יד על הכתף ואומר: "אני איתך, אל תפחד". הלוואי שהיינו חשים את אותה ההרגשה באופן רצוף לאורך השנים... בדרך כלל תחושה זו הולכת ודועכת, ואנחנו זועקים לקדוש ברוך הוא: "אני לא איתך, ואני מפחד!".

סיפור אמיתי ומרגש במיוחד ששמעתי מחבר קרוב, התרחש ממש בתחילת התשובה שלו כשעדיין לא ידע מימינו ומשמאלו, ורק חש את הרצון העז להתקרב אל ה' יתברך.

וזהו סיפורו:

"לפני כמה שנים, באחד משבועות הקיץ, משפחתי תכננה נסיעה לפארק הירדן. חשבתי מה לעשות, כי זאת בדיוק הייתה התקופה שבה רק התחלתי להתפלל בבית כנסת וניסיתי להתמיד בכך. התחלתי להכיר מהו סידור תפילה וללמוד את מילות התפילה שהיו חדשות בשבילי. הנסיעה תוכננה לשישי שבת, וזה רק הגדיל את הניסיון. אמנם הייתי רחוק משמירת השבת כהלכתה, אבל לא להיות בשבת בבית הכנסת? לא לשמוע את קריאת התורה, בלי חזן, בלי הפטרה בלי הריצות של הילדים הקטנים בין הספסלים... על האחרון הייתי מוותר! טוב, מה לא עושים בשביל האישה והילדים...

העמסנו את האוטו בכל טוב והיינו מוכנים לתזוזה. רגע לפני שיצאנו נזכרתי ששכחתי משהו חשוב. נכנסתי חזרה הביתה ורצתי למחשב, חיפשתי באינטרנט סידור תפילה להורדה. אך כמה היצר הרע- רע! עד שהצלחתי למצוא סידור כלשהו או לפחות ככה זה היה נראה, הדפים נתקעו במדפסת... התחלתי להזיע. מבחוץ שמעתי את קולה של אשתי, "איפה אתה? מה אתה עושה? אתה בא?"

"כן... רק רגע". מיהרתי להדפיס עוד כמה עמודים מאותו סידור, צירפתי את כל הדפים יחד, בין מקומטים בין ישרים, במטרה להדק אותם עם שדכן, אך כמובן שלא היו בו סיכות... לקחתי את הדפים ופשוט זרקתי אותם לשקית ניילון תוך כדי ריצה לכיוון האוטו. התיישבתי והתנשפתי בכבדות. "זהו, עכשיו אפשר לנסוע".

אשתי בהתה בי, "הכל בסדר איתך?".

הבטתי בה בחזרה ועניתי "לא יכול להיות טוב יותר!".

נתתי גז. "קדימה, לירדן!".

הגענו אל הפארק בשעה מוקדמת יחסית. קפצנו, נרטבנו, צללנו, מיצינו את אותן שעות עד תום.

ואז נכנסה השבת. הייתי רגוע, "אני מסודר, יש לי סידור!".

אט אט השמש שקעה לה, וחושך מוחלט ירד על המקום. התחלתי לפשפש בתיק על מנת למצוא את ה"סידור" שלי. במסירות אספתי את כל חלקיו והתכוננתי לומר נוסח קבלת שבת. אך לדאבוני שכחתי להשאיר אור דולק לפני כניסת השבת. היה רק אור קלוש שהגיע מחסדי הלבנה.

הבטתי בדף הראשון ולא הצלחתי לקרוא כלום! ניסיתי לחפש מקום קצת יותר מואר, אך כל האזור לטה בערפל. היה מאד קשה לראות את האותיות. התחלתי להתעצב, מה יהיה עם התפילה של שבת? ניסיתי להיזכר בחלקים ממנה אבל הייתי מבולבל ולא הצלחתי להיזכר בכלום. מה עושים? בוכים!

בתחושה של מפח נפש הכנסתי את כל הדפים חזרה לתוך התיק. הבחנתי בדף אחד שעף ונפל על הארץ, הרמתי אותו וראיתי שיש בו כתב גדול יותר מבשאר הדפים. הצלחתי לראות את הכתוב! התלהבתי והתחלתי לקרוא... "מה זה? שיר של חווה אלברשטיין?" שאלתי את עצמי בפליאה, "איך הוא הגיע אל בין דפי הסידור?"

אין מה לעשות, זה מה שיש כרגע... קראתי את השיר עד סופו ואלה היו מילותיו:

חושך ביער אין איש מלבדו 
איש מבוהל שאיבד את דרכו 
חושך ביער ערב שבת 
כאן יעשה את הלילה לבד 

תפילה הייתה מועילה לו עכשיו 
אך ספר תפילות לא נמצא בידיו 
והוא לא זוכר אפילו משפט 
חושך ביער ערב שבת 

כמה עצב וצער 
כמה חושך ביער 
חושך ביער וחושך בלב 

אז הוא עוצם עיניו וקורא בקול 
אתה אתה אתה בורא הכל 
אתה שיצרת גרגיר ונמלה 
שמבין כל ציוץ ויללה 
מכיר בוודאי כל מילה בתפילה 

הנה הן לפניך 
הנה כל האותיות 
אחת אחת מאלף עד תו 
קח אותן בידיך 
ועשה מהן תפילות 
תפילות חדשות 
כאן ועכשיו 

אלף בית גימל דלת 
הא וו זין חת טית 
לבדו ביער עומד וצועק 
יוד כף למד מם נון סמך 
עין פה צדיק קוף רש 
שין ותו 
זה כל מה שיש 

חושך ביער אין איש מלבדו 
איש מבוהל שאיבד את דרכו 
חושך ביער ערב שבת 
כאן יעשה את הלילה לבד 

* * *

כשחברי השמיע באוזני את הסיפור הזה הייתי המום, אתם מבינים מה קרה כאן? אפשר לראות את השגחת ה' גם דרך השיר של חווה אלברשטיין! לא יאמן! השיר הזה כאילו נכתב בשבילו!

הוא המשיך את סיפורו:

"הרמתי את ראשי וצעקתי אל ה': "אלף, בית, גימל" וכן הלאה... "ריבונו של עולם, אני לא זוכר את המילים של התפילה, קח את האותיות תחבר אותם לתפילה! זה מה שאני מסוגל כרגע".

באותו לילה לקח לי זמן להירגע מאותה תחושת קירבה חזקה אל ה', אך לבסוף נרדמתי.

בבוקר ראיתי את אשתי יושבת על פלג המים משכשכת את רגליה. הצטרפתי אליה והתיישבתי לידה. ואז קרה הדבר הכי הזוי שחוויתי עד כה בחיי. לתדהמתי זרמו הישר לרגלי אותיות צפות! אלה היו אותיות עשויות קלקר של משחק ילדים כלשהו, שכנראה נפלו למים נסחפו בזרם של הנחל... אספתי אותן בהתרגשות ומלמלתי:

"ה' שמע תפילתי! ה' שמע תפילתי!".

אשתי בהתה בי, "הכל בסדר איתך?".

הבטתי בה בחזרה ועניתי: "לא יכול להיות טוב יותר!".

השורה התחתונה:

"ויפגע במקום ההוא"

כתב הרב פינקוס זצ"ל שעולם עשיה נקרא מלכות, וכן התפילה נקראת מלכות וכמו כן האמונה נקראת מלכות. שלושת הדברים האלו הם עניין אחד. כל מהותו של האדם בעולם הזה מתבטא על ידי תפילה והתפילה מבטאת אמונה!

כאשר אדם חש עצבות באופן קבוע, היא נובעת מחוסר אמונה. הרי הכל מאת ה' יתברך אז לא יתכן שיהיה עצוב! ומאחר וכל המציאות של התפילה היא ביטוי של אמונה, יוצא שעצבות עלולה לפסול תפילה!

אדם עצוב אינו מאמין!