פרשת ויצא: איך זוכים לקפיצת הדרך?

בעצת אמו ובברכת אביו, יוצא יעקב בן ה-63 את באר שבע בדרכו לחרן אל משפחת לבן אחי אמו. דרך חתחתים מלאה סכנות גשמיות ורוחניות משתרעת לפניו. עשיו אורב לו בדרך, לבן ממתין לו לרמותו, והוא גולה לנכר, לשהות בבית מלא תרפים.

הקדוש ברוך הוא מבקש לבשר לו שזרעו יהיה כעפר הארץ, ויתברכו בו כל משפחות האדמה, לעודדו שהארץ תהיה מורשה לו ולזרעו, ולהבטיחו כי לא יעזבנו עד אשר תתמלאנה ההבטחות.

אך למעשה, ה' אינו מתגלה אליו, אלא מניח לו ללכת לחרן, בלי הבטחות!

יעקב נמצא כעת באזור באר שבע, בדרומה של ארץ ישראל, הוא עולה בנגב, חוצה את מדבר יהודה, עובר את השרון, ממשיך בעמק בית שאן, עולה לרמת הגולן, וסוף סוף מגיע עד חרן – ומן השמים לא אומרים לו מלה!

בדרכו הוא עובר על פני הר המוריה, מקום המקדש, ולא ניתן לו כל רמז שיש כאן עבורו מסר ונבואה.

הוא מגיע עד חרן, ויכול היה להמשיך ולבוא אל לבן, לשאת את בנותיו, ולהפסיד חלילה – עבורו ועבורנו - את כל הברכות והנבואות הללו.

איך בכל זאת זכה לנבואה?

כשסוף סוף הגיע לחרן לאחר מסע ארוך ומייגע, החל מצפונו מייסרו: "כלום יתכן שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי, ולא התפללתי בו?!". מאידך, הוא כבר הגיע לחוף מבטחים, רחוק מאימת עֵשָׂיו אחיו, הוא כבר נמצא בגבול סוריה-עיראק, במרחק עצום מירושלים, והדרך ארוכה לשוב חזרה עד רמת הגולן, לרדת לגליל, ולחצות את השומרון.

אילו אנו היינו במקומו, סביר להניח שהיינו אומרים לעצמנו "עברתי כבר, וכאשר עברתי – עברתי", ומבטיחים כי בפעם הבאה שנעבור ליד מקום אבותינו, לא נחמיץ את ההזדמנות להתפלל.

אולם יעקב אבינו לא כך נהג. מיד כשכליותיו מייסרות אותו על שלא התפלל במקום שהתפללו בו אבותיו, הוא מכריע בגבורה נפשית עצומה את יצרו ושב על עקבותיו ללא דיחוי.

ואכן יעקב מסתובב כדי לחזור, ואז מתרחש דבר פלא – הדרך קופצת לו, הר המוריה נעתק ממקומו ובא ל'בית אל', וכך נחסכת ממנו כל הדרך הארוכה, והסכנה מפני עשיו. הוא לן במקום, וזוכה במחזה הנבואה ובהבטחות הנשגבות. ומדוע זכה בכל זאת? משום שהיה מוכן לעשות את הצעד הכביר הזה ולשוב!

הגמרא במסכת חולין (דף צ"א ע"ב) מדייקת זאת מלשון הפסוק: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", דהיינו שיעקב כבר הגיע עד חרן. ומקשה הגמרא: הרי בפסוק הבא נאמר: "ויפגע במקום וילן שם", ומשמע שעדיין לא הגיע לחרן אלא הוא עדיין נמצא בירושלים, במקום בית המקדש? ומתרצת הגמרא שכאשר הגיע לחרן, אמר: "אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי, ואני לא התפללתי?", כד יהיב דעתיה למיהדר, קפצה ליה ארעא (=כאשר החליט לחזור, קפצה לו הארץ), מיד – "ויפגע במקום".

אך כאשר נתבונן, נראה שלכאורה תמוה הדבר. מדוע המתין הקב"ה עד שיגיע יעקב לחרן, ורק אז עוררו להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו? מדוע לא עוררו מיד כאשר עבר שם בראשונה, וכך ניתן היה לחסוך את הצורך בנס גלוי של קפיצת הדרך?

יסוד גדול לומדים מכאן חכמי המוסר – רק כאשר ישנה התעוררות מצד האדם והוא בבחינת "בא ליטהר", אז באה הסייעתא-דשמיא, ואז "מסייעין אותו". בעניינים רוחניים, שלא כמו בעניינים גשמיים, הצעד הראשון צריך לבוא מצד האדם. ה' נותן לאדם בחירה אישית לבחור בטוב או ברע, ורק אחרי שהוא בוחר בטוב ומתחיל לפעול בנידון, מסייעין אותו ללכת בדרך שבה הוא הוא רוצה לילך.

לפיכך, כל זמן שיעקב לא התעורר מעצמו, לא עוררוהו משמים להתפלל. אולם כאשר התעורר יעקב מעצמו, זכה לסייעתא דשמיא במדה גדושה ביותר, וכמו בטיסה ישירה, אצה לו הדרך, ותיכף נחו רגליו בהר המוריה. ולא זו בלבד אלא שכאשר הגיע למקום, שינה הקב"ה סדרי בראשית והחשיך את היום מוקדם יותר, כדי שיעקב יישן במקום ההוא ויזכה להתגלות ה' בחלומו. ובהתגלות זו, הבטיחו הקב"ה דברים נשגבים הנוגעים לו באופן פרטי ולעם ישראל לדורותיו. את כל זה היה מפסיד, לכאורה, אלמלא התעורר לשוב, ולכל זה זכה על ידי ההחלטה האמיצה לשוב על עקבותיו.

והצעד הראשון הנדרש מהאדם, יכול להיות פעוט ביותר. חז"ל מלמדים אותנו: "פתחו לי פתח כפתחו של מחט". אף כאן די היה ב"יהיב דעתיה למיהדר"! החלטה גרידא כבר זימנה לו סייעתא דשמיא שלא כדרך הטבע.

אם כן, זהו סוד ההצלחה. כאשר רוצים באמת ומתחילים לפעול בהתאם לרצון, זוכים לעזרה משמים. מאידך גיסא, יתכן מצב שבשמים מכינים עבורנו אוצרות גדולים ועצומים של עזרה וסיוע, ואנו מחמיצים את ההזדמנות הניתנת לנו. זה מה שכמעט קרה ליעקב לאחר שחלף בפעם הראשונה במקום שהתפללו בו אבותיו, אולם החלטתו לשוב היא שהצילה אותו. החלטה זו מלמדת אותנו לדורות, כי לעתים רק חוט דק מפריד בין סכנת הכישלון ח"ו, לבין ההצלחה הגדולה – הכל תלוי ברצון!