במחשבה תחילה לפרשת ויצא: תו על המצח

השוטר היה המום. בכביש סואן נוסע רכב בשוליים נגד כיוון התנועה. הוא מסמן לנהג והלה עוצר בצד.

"לאן אתה חושב שאתה נוסע?", שואל השוטר בחומרה.

"נראה לי שאיחרתי", עונה השיכור. "כולם כבר חוזרים"...

* * *

כאשר רחל מגיעה להשקות את הצאן, אומר לה יעקב "כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא". רבקה ולבן היו אחים, כך שאם נבחן את הפסוק בהיגיון – הוא לא מסתדר. אם יעקב אחיו של לבן, הוא אינו יכול להיות בן רבקה; אם הוא בנה של רבקה, הוא אינו יכול להיות אחיו של לבן...

רש"י כמובן עומד על הסתירה הלשונית ומסביר בפשט ובדרש: הפשט הוא ש"אחי אביה" פירושו הוא קרוב משפחה של לבן, כיצד הוא קרוב? הוא בן רבקה אחותו של לבן; הדרש הוא שיעקב מודיע לרחל שהוא אחיו של לבן "ברמאות", אם לבן ירמה אותו – הוא לא ישתוק וישיב מלחמה שערה.

ריבונו של עולם... הרי הרגע נפגשתם לראשונה. זה מה שאומרים ב"קבלת פנים"?!

אחד מחברי ה"סיים" (שמו של הפרלמנט) הפולני, היה רבי מאיר שפירא מלובלין. רבי מאיר היה ידוע בכושרו הרטורי, בחריפות שכלו וחדות לשונו. תכונות אלו באו רבות לשימוש בעת שהשתדל לטובת היהודים בכל מקום שיכל.

בימיו הראשונים ב"סיים" הגיע אליו פרופסור לוטוסלבסקי, חבר "סיים" פולני, שהיה ידוע כאנטישמי מובהק, והציע לו בקול רם לאוזני כל הנוכחים: "ראבין, מצאתי דרך מצוינת עבור היהודים שיוכלו להתפרנס. הם יכולים לפשוט עורות של כלבים מתים"...

רבי מאיר לא היסס לרגע והשיב בקול: "אי אפשר. הנציגים שלהם לעולם לא יסכימו לזאת".

הגוי התבלבל. "הנציגים של מי, של היהודים?".

רבי מאיר השיב בחיוך רחב לשלילה: "הנציגים של הכלבים"...

אם הרמז לא היה ברור דיו, אז היה צורך בהסבר מפורט יותר. "בוודאי ידוע לך, ראבין", המשיך הפרופסור כשלחייו עטורות סומק קל מתשובתו של רבי מאיר, "שבעיר מסוימת הכניסה ליהודים ולכלבים אסורה".

רבה של לובלין משך בכתפיו והשיב בקול לאוזני הנוכחים, הכרויות בקשב רב: "אז אני מניח שאני ואתה לעולם לא נוכל לבקר בעיר הזו"...

לו היה זנב ללוטוסלבסקי, לבטח הוא היה מקפל אותו ומסתלק בבושת פנים... מה שבטוח הוא, שיותר הוא לא ההין להתגרות ברב היהודי, שכן ידע שכל מילת גנאי תשוב אליו כבומרנג וימים רבים ילעגו לו חבריו על שהובס והושפל בידי הרב הפיקח.

זוהי נקודה שיעקב מלמד אותנו, בניו: כאשר אדם מגיע למקום שאין מכירים אותו, אם הוא חושש שעלולות להיווצר בעיות, חיכוכים או דברים שיעמידו אותו במצב לא נעים – עליו לאזור עוז, לשנס מותניים ולהודיע בפירוש את כוונותיו. כאשר לבן שומע שכבר ב"קבלת פנים" יעקב מודיע לרחל שאינו מוכן להיות מרומה, הוא לוקח שני צעדים לאחור. הוא יודע שגם אם יצליח, הדבר לא יהיה קל עבורו.

במה דברים אמורים?

בנביא יחזקאל (ט', ד') מתאר הנביא שהקב"ה מצווה עליו להסתובב בירושלים ולהתוות 'תו' על מצחי האנשים, דרשו חז"ל אות ת' של דיו על מצח הצדיקים להצילם ממוות ואות ת' של דם על מצח הרשעים שישלטו בהם מלאכי חבלה.

האדם מושפע מסובביו ומן החברה בה הוא מוקף. זוהי מציאות שאין להימלט ממנה.

כאשר מגיע אדם למקום חדש, יש לפניו פרשת דרכים, באפשרותו לנסות דברים שעד עתה לא עשה בפרהסיה משום שנמנע מ'מה יאמרו'. ברי לו שאלו שמכירים אותו רק כעת, לא יתמהו ולא ירימו גבה. הם רואים אותו כעת לראשונה. מה שיבחר עתה – יעצב את דמותו ואופיו בעיניהם לזמן רב.

הדוגמאות הן רבות ונזכיר שכולן שייכות כאשר אדם מגיע למקום חדש: כיצד לברך ברכת המזון, האם להזכיר לחברים החדשים שדיבוריהם אסורים משום לשון הרע, האם להצטרף ללעגם אודות פלוני או לכאוב את כאבו, וכן הלאה.

* * *

ההתבדלות הזו שמסיעה את האדם "נגד כיוון התנועה", מתייגת אותו מיידית כמי ש"אי אפשר לדבר איתו" בנוגע לדברים שאינם לרוח התורה. ההתבדלות הזו – שאסור לה להיות "דווקאית" – נעשית במופגן ובנחישות מיד ברגעי ההתחלה, הרגעים הקריטיים.

היא משמשת אמירה ברורה הכתובה כתו על המצח.

תו של חיים.