קריאת הלל בחג החנוכה

כל ההלל

חז"ל תקנו לקרוא את ההלל בכל שמונת ימי החנוכה, מפני שבכל יום מימים אלו התווסף נס במנורה שהיתה בבית המקדש. וקוראים את ההלל מתחילתו ועד סופו, ולא מדלגים בו כשם שמדלגים בהלל של ראש חודש. ומברכים על קריאתו לפניו: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, וציונו לגמור את ההלל". ולאחריו מברכים ברכת "יהללוך". (רח)

אמרו בפסיקתא רבתי (פיסקא ב): ולמה קוראים את ההלל בחנוכה, ואין קוראים את ההלל בפורים? מפני שאין קוראים את ההלל אלא על מפלתה של מלכות, ובפורים עדיין מלכותו של אחשורוש קיימת, אבל במלכות של יון, שכילה אותה הקדוש ברוך הוא, התחילו נותנים הימנון ושבח ואומרים: לשעבר היינו עבדים לפרעה, עבדים ליון, ועכשיו עבדיו של הקדוש ברוך הוא אנחנו, "הללויה הללו עבדי ה'".

קריאת ההלל מעומד

צריך לקרוא את ההלל מעומד. ולא ישען על דבר, אלא אם הוא זקן מופלג או חולה או בעל בשר. והטעם שקוראים את ההלל מעומד, על שם הפסוק (תהלים קלה א): "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה', הַלְלוּ עַבְדֵי ה', שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה'", מבואר שמכבוד ה' יתברך להללו כשאנחנו עומדים דוקא. ומה שקוראים את ההלל בליל יום טוב ראשון של פסח על כוס רביעי כשאנחנו יושבים? כיון שבליל פסח עיקר הישיבה היא בדרך היסבה וחירות, לא הטריחוהו חכמים לעמוד. ובמסכת סופרים מבואר שהיו רגילים לקרוא את ההלל מעומד בבית הכנסת בליל פסח לאחר תפילת ערבית, על כן לא הטריחוהו עתה לעמוד מעל שולחנו ולקרותו שוב בעמידה. (שבלי הלקט סימן קעג, בית יוסף סימן תכב ס"ז. ש)

קריאת ההלל בנעימה ושמחה

ההלל צריך לאומרו בנחת, בשמחה ובהתלהבות, ולא במרוצה. הגע עצמך, הלא כשאדם מודה לחברו על טובה שעשה לו, האם יתכן שיפטור את עצמו באמירת מילות תודה במהירות וחיפזון ובלי חשק, הלוא ללעג ולקלס יחשב, וההעדר טוב ממנו. קל וחומר כשאנחנו מודים ומשבחים ומפארים ומהללים למי שאמר והיה העולם, על כל נסיו ונפלאותיו וטובותיו עלינו, בפרט בימים אלו שעשה עם אבות אבותינו ניסים ונפלאות נגד הטבע, והחלשים נצחו את הגיבורים, והמעטים את הרבים, ועל ידי כך נהיתה תשועה גדולה וריוח והצלה לישראל, שיכלו לעסוק בתורה ללא מיצרים.

וזו לשון הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל: "ההלל צריך לאומרו בשמחה ונחת וקול רינה ותודה, ולא במרוצה. ומנהג רע הוקבע בכמה מקומות שאומרים ההלל במרוצה כבלע את הקודש, הרצים יצאו דחופים, ועד מהרה ירוץ דברו, וקריאת הלל כזו, ההעדר טוב ממנה". ובספר יסוד ושורש העבודה כתב: "וצריך לקרוא את ההלל בכוונה ובשמחה עצומה, ולכן יתן ליבו ומחשבתו אל השבחים וההודאות הנזכרים בהלל, וישמח שמחה עצומה עד מאוד בגודל אלהותו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד". ורבנו יוסף חיים זיע"א כתב (בן איש חי שנה א פרשת וישב הלכה כח): "יזהר בהלל של חנוכה, כי אפילו בחג הפסח אין אומרים בו הלל גמור, וכאן אומרים הלל גמור שמונה ימים, על כן יאמר אותו בכוונה ובשמחה רבה".

וכתב הטור (סימן תעג): מצוה מן המובחר לומר את ההלל בנעימה, לקיים מה שנאמר (תהלים לד ד): "גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו". ואמר הקב"ה לישראל: "השמיעני את קולך" - זה קריאת ההלל בנועם, בשעה שישראל קוראים את ההלל קולם עולה למרום (שיר השירים רבה ב ז. ועיין מסכת פסחים פה סע"ב). ובאמת, המתבונן באמירת פסוקי ההלל, אי אפשר שלא תתלהב ולא תתפעל נפשו. למשל כשאומר: "מָה אָשִׁיב לַה', כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי". "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא". "ה' לִי, לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם". "טוֹב לַחֲסוֹת בַּה', מִבְּטֹחַ בָּאָדָם, טוֹב לַחֲסוֹת בַּה', מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים". היאך אפשר שיאמר המילים בהתבוננות - וישאר אדיש?!

פלא גדול באמת!

זהו פלא גדול, שמזמורי ההלל שכל כולם שיר ושבח לבורא יתברך, דווקא הם יקראו במרוצה ובקריאה חד גונית?! האדם לא שם לב שהוא פשוט סותר את עצמו: הוא קורא לכולם להלל לה', שכך אומר בתחילת ההלל: "הַלְלוּ יָהּ, הַלְלוּ עַבְדֵי ה', הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'" - והוא בעצמו אינו שר ואינו מהלל, אלא קורא קריאה בעלמא.

אילו היו יודעים בני אדם, כמה מפסידים הם שממהרים בתפילתם, וכל שכן בהלל, אין ספק כי היו משנים דרכם. הלא מטרת פסוקי ההלל, היא לשבח ולפאר את בורא העולם, היתכן שכך נשבח אותו?! נתאר לעצמנו שפייטן יזמר במהירות גדולה, הלזה יקרא זמרה?! הלוא ללעג וקלס יחשֵב! קל וחומר כשהשירה והזמרה הן לכבוד ה' יתברך להללו, לשבחו ולפארו, היאך יעיז לקרוא את הפסוקים במרוצה, הלזה יקרא "הלל"?!

לאור האמור, בבתי כנסת שהציבור ממהרים לצאת לעבודתם מיד לאחר תפילת שחרית, הנכון שבימים אלו של חנוכה, יקדימו מעט את זמן התפילה, כדי שיאמרו את ההלל בנחת ובנעימה, ויודו לה' כנאה וכיאה, ולא בלחץ, בהלה ופזיזות.

זמן הקריאה

זמן קריאת ההלל הוא מהנץ החמה ועד השקיעה, שנאמר: "ממזרח שמש עד מבואו [שהשמש באה - שוקעת], מהולל שם ה'". ואם קרא את ההלל בעמוד השחר, בדיעבד יצא ידי חובתו. (רל)

מנין פועלים

פועלים המוכרחים להתפלל תפילת שחרית מוקדם בעמוד השחר, לכתחילה לא יקראו את ההלל אלא לאחר שיגיע זמן הנץ החמה, ואם אין הדבר מתאפשר להם, עדיף שידלגו על ההלל עתה ויקראוהו במשך שעות היום, אך אם הם חוששים שמא ישכחו לקראו, יקראוהו עתה אף שלא הגיע עדיין הנץ החמה.

ברכת ההלל

רשאי כל אדם לברך בעצמו על ההלל, ואין צורך לצאת ידי חובה מהחזן (רכו). וכך פשט המנהג שהשליח ציבור מברך תחילה על ההלל בקול רם, וכל הציבור חוזרים אחריו ומברכים על ההלל וקוראים אותו כל אחד ואחד בפני עצמו.

שכח לברך

אם שכח לברך על ההלל בתחילתו, ונזכר באמצע קריאת ההלל, יברך במקום שנזכר, וימשיך משם והלאה על הסדר, ואין צריך לחזור ולקרוא מתחילת ההלל. (רט)

שאלה: לפי נוסח בני ספרד שמברכים "לגמור את ההלל", יש להבין מדוע אם נזכר באמצע ההלל שלא ברך, אין צריך לחזור לתחילת ההלל, הלוא עתה אינו גומר את כל ההלל?

תשובה: כתבו רבותינו הראשונים (הרא"ש, רבנו פרץ, הראבי"ה, מרדכי, ארחות חיים, טור ועוד) שתיבת "לגמור", אין פירושה דוקא לגמור את כולו מתחילה ועד סוף, אלא פירושה "לקרוא", וכמו שאמרו במשנה: "ותיקין היו גומרים את ברכות קריאת שמע עם הנץ החמה", ו"גומרים" היינו "אומרים". גם כאן אנחנו מברכים על עצם קריאת ההלל, ולא על קריאת כולו דוקא. (רט)

קרא בדילוג

מי שברך על ההלל, אך טעה וקרא את ההלל בדילוג, כמו שקוראים אותו בראש חודש, צריך לחזור ולקרוא את ההלל כולו מתחילתו ועד סופו כתקנת חז"ל, אך לא יברך שנית. (רט)

הפסק בהלל

אסור להפסיק בדיבור בעת אמירת ההלל. ומכל מקום אם שמע חצי הראשון של הקדיש, או קדושה, או ברכו, או ברכה כלשהי, עונה עמהם. ואפילו אם סיים את קריאת ההלל, רק עדיין לא ברך ברכת "יהללוך", יענה. (רכא, רכה, רכו)

בהלל של ראש חודש, לבני אשכנז שנוהגים לברך עליו, דיני ההפסק שבו כדין ההפסק בהלל של חנוכה, וכנ"ל. אבל לבני ספרד שלא מברכים עליו, רשאים לענות גם את שאר האמנים שבחצי השני של הקדיש. ומכל מקום בודאי שאסור לדבר דברים סתם, שהרי אפילו בעת קריאת מזמורי תהלים החמירו חכמי המוסר שלא להפסיק. ועיין עוד בחוברת "ראש חודש בהלכה ובאגדה". (רכה)

המברך על ההלל והתחיל לקוראו, ושמע ברכה מפי השליח ציבור או מפי אדם אחר, יענה אחריו "אמן", כנ"ל. אבל אם עדיין לא התחיל לקוראו, לא יענה אחריו "אמן", משום הפסק שבין הברכה למצוה. (רכו)

שכח לקרוא

מי ששכח לקרוא את ההלל ונזכר לאחר השקיעה ב"בין השמשות", טוב שיקרא עתה את ההלל כולו בלי ברכה. ואף על פי שכלל בידינו "ספק דרבנן לקולא", ו"בין השמשות" הריהו ספק יום ספק לילה, ואם כן יש ספק אם חובה עליו לקרוא עתה את ההלל או לא, וכיון שהוא ספק בדברי חכמים נקל עליו ונפטרהו לגמרי מלקוראו? מכל מקום מאחר שאין טרחה בזה כל כך בקריאת ההלל, יקראהו עתה בלי ברכה. (רלא)

נשים בקריאת ההלל

נשים פטורות מקריאת ההלל בחנוכה, כשם שפטורות מקריאת ההלל בכל המועדים. ומכל מקום אם תרצינה, רשאיות לקרוא את ההלל, אך בלי ברכה. (ריג)

בנות אשכנז - אף הנשים האשכנזיות המברכות על מצוות שזמנן קבוע כנטילת לולב, ישיבה בסוכה וכיוצא, מכל מקום בקריאת ההלל של חנוכה, הנכון שלא יברכו. מכיון שיש אומרים שדוקא במצוה התלויה במעשה, כנטילת לולב, ישיבה בסוכה וכדומה, יכולות לברך, אבל מצוה שאינה תלויה במעשה אלא באמירה בלבד, כברכת ההבדלה וקריאת ההלל, אינן יכולות לברך. (רטז. ועיין בחוברת "חג הסוכות בהלכה ובאגדה", שבלאו הכי נכון שהנשים האשכנזיות לא יברכו על מצוות שפטורות מהן כלל).